02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / הרב בני לאו / מאמרים / אקטואליה / איך זה מרגיש להיות רואה ואינו נראה?

איך זה מרגיש להיות רואה ואינו נראה?

סתם בוקר של יום חול, שש בבוקר בבית כנסת הרמב"ן. תשעה מתפללים מחכים למניין. משבר ידוע של אמצע אוגוסט. לאחר דקה מגיע העשירי והחזן מתחיל בתפילה. עוד אירוע חסר משמעות שלא אמור להותיר רושם בלב איש. אלא שבעזרת הנשים הייתה אשה אחת צעירה שבאה להתפלל. באותה דקה שבה חכינו לעשירי התבוננתי בה והתכווצתי במקומי. איך זה מרגיש להיות רואה ואינו נראה? איך זה לראות איך סופרים אנשים ולא להיספר?

ניגשתי אליה ושיתפתי אותה בתחושתי. היא חייכה. "זה בסדר, אני רגילה" – אמרה לי. לא ביקשה לעשות שום פרובוקציה ולא עוררה שום עניין. רק אני סוחב את זה מהבוקר.

אני לא רוצה ולא מתכוון לשנות את חוקי המועדון בשבירת כלים. אני מאמין בתהליכים פנימיים ועמוקים שעוברים על חברה בכלל ועל חברה דתית בפרט. בית הכנסת שלנו והמתפללים בו בחרו להיות שייכים לקהילה הדתית שאינה עוקרת את ההלכה המוסכמת כדרך הרבים. אבל נדמה לי שיש לנו אחריות לפחות להשמיע את התסכול שמעוררת המציאות הזו. השתתפות במניין היא זכות אדירה לכל מי שרוצה לקיים מצוות "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

זכינו לראות בחודש האחרון עשרות אמהות שמקדשות שם שמים בצורה מעוררת השראה. אני מקווה שנשכיל לייצר מרחבי חיים שבהם נשים תהיינה שותפות מובילות בחיים הדתיים. את הפסיקות החשובות לא עושים רבנים מקומיים (ואני בכללם). תפקידנו לעורר ולהשמיע את השאלות הצומחות מן השטח ולייצר תנועה של חיבור בין התורה וקברניטיה לבין ארצות החיים.

פורסם במקור:

דף הפייסבוק של הרב בני לאו

פורסם בתאריך:

ט"ז באב, התשע"ד |  12.08.2014

אולי גם זה יעניין אותך: