02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / הרב בני לאו / מאמרים / חגים / ארבעת המינים – "דרכיה דרכי נועם" ?!

ארבעת המינים – "דרכיה דרכי נועם" ?!

חגים

הפירות הניטלים למצוות ארבעת המינים בסוכות אינם מפורשים במקרא. הפסוקים בספר ויקרא (פרק כג) מתארים את המינים על פי צורתם ומקום גידולם: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".
בחירת הלולב, האתרוג, ההדס והערבה לצורך מצוות החג מקובלת מאז ומתמיד, וכלשונו של הרמב"ם (הלכות סוכה): "וכל הדברים האלו מפי השמועה ממשה רבינו נתפרשו". לא שמענו ויכוח בין כיתות או זרמים על בחירת המינים.

חכמים מצאו רמזים לזיהוי המקובל על פי מילותיה של התורה. בחירת האתרוג כ"פרי עץ הדר" מתפרשת בתלמוד בגלל כמה רמזים: "הדר – שדר באילנו משנה לשנה", "פרי עץ – שפריו הדר ועצו הדר". אלה הם כמובן רמזים, שמבקשים להסביר את בחירת האתרוג, שנעשתה כאמור על פי המסורת, איש מפי איש. במהלך הסוגיה התלמודית המבררת את הרמזים של זיהוי ארבעת המינים התגנבה לה עמדה מוסרית מדהימה של חכמים, שחובקת בעוצמה רבה את כל תפיסת עולמה של התורה, הרבה מעבר לענייני הסוכות.

התורה דורשת לקחת "כפות תמרים" ומסורת מזהה את המין הזה עם הלולב שהוא השדרה של עץ התמר. מאותו פסוק לומדים חכמים שהלולב צריך להיות כפות (מחובר) ולא מופרד. אומר התלמוד "ואימא כופרא"? אולי הכוונה היא לענף דקל הפתוח (כמו כף יד)? עונה על כך החכם התלמודי אביי: "דרכיה דרכי נועם – וליכא". מפרש רש"י: "ה"כופרא" עשוי כקוצין ויוצאין בהם עוקצין הרבה וסורטין את הידים".

פירוש הדבר הוא שאין להעלות על הדעת שהתורה תתן הנחייה לשימוש במצווה בדבר שעשוי להכאיב לאדם האוחז בו. כף הדקל תגרום לעוגמת נפש ולכן נשללת האפשרות שלזה כיוונה התורה.

בדיוק באותו אופן בודק התלמוד את בחירת ההדס, שעליו נאמר "ענף עץ עבות" . חכמים דרשו ש"עץ עבות" מצריך שיהא צמח "שענפיו חופין את עצו". התלמוד מעורר שאלה לגבי הודאות של זיהוי המין הזה עם ההדס (בבלי סוכה לב ע"ב).
האלטרנטיבה הראשונה המוצעת היא ש"ענף עץ עבות" הוא ענף של זית. אפשרות זו נדחית: "בעינן עבות וליכא" (=ההגדרה צריכה להיות של עץ עבות, תנאי שאינו קיים בזית).

ממשיך התלמוד ומעלה אפשרות שניה: "אולי ענף של עץ דולב"? ודוחה התלמוד: "בעינן ענפיו חופין את עצו וליכא." (= ההגדרה צריכה להיות של ענפים הסוככים את השדרה וזה אינו מתקיים בעץ הדולב). מוסיף התלמוד ומעלה את האפשרות השלישית: "אולי ענף של הרדוף"?

על כך עונה אביי את אותה תשובה שענה לגבי הלולב: "דרכיה דרכי נועם – וליכא". הפעם הבעיה אינה בצורתו של ההרדוף אלא בטיבו. ההרדוף רעיל. הטועם ממנו ניזוק.
דבריו של אביי מבקשים לקבוע כלל לכל התורה כולה. את הפסוק בספר משלי (פרק ג): "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", הוא מבין כהנחייה כללית. דרכי התורה וההתנהלות לאורה חייבים להיות בדרך של נועם ושלום. לא יכול להיות שהתורה תצווה לקחת לכל בתי ישראל קוץ ורעל ולהתברך בו בארבעת המינים.

כך, מסביר ר' לוי בן גרשום (הרלב"ג, ראשית המאה ה -14 בפרובנס) את הפסוק במשלי:

הנה דרכי התורה הם דרכים שינעמו וימתקו מאד לאדם, כי לא העמיסה על האדם שום מעמס יקשה לו, אבל כל מה שבה מן המצות והאזהרות הם דברים ערבים ורצויים בעצמותם, לא כנימוסי הגוים שהיו מעמיסים בהם דברים קשים, גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. וכל נתיבות התורה הם שלום לגוף ולנפש כמו שהתבאר מדברינו בדברי התורה, כי כלם ישירו אל בריאות הגוף ובריאות הנפש.

הקורא את השורות הללו של הרלב"ג מתקשה להאמין שאכן כך היא דרכה של תורה. פעמים רבות אנו שומעים על תחושות של עוול הנעשה בשמה של התורה וההלכה. בעיות של מסורבות גט, פסולי חיתון, מעוכבי גיור ועוד כהנה וכהנה מעוררות את המחשבה שמא הדיבור על "דרכיה דרכי נועם" אינה אלא חזות חיצונית, שאין לה דבר וחצי דבר עם הפרקטיקה ההלכתית.

הפגיעה בזכויות אדם בשמה של ההלכה נראית לקורא מבחוץ כמאבק בין כבוד האדם לבין כבוד האלהים. זוהי טרגדיה של עולם התורה שנפל בשבי המאבק הפוליטי והכיתתי ואיבד את זוהרו האמיתי. כל מי שנכנס לתוך כבשנה של תורה והלכה, ללא מניעים פולמוסיים וללא עמדות מוקדמות, נתקל מיד בעוצמה של מאמץ אנושי כביר שכל תכליתו לקיים את הכלל המכונן: "דרכיה דרכי נועם". שגור בלשונם של גדולי הפוסקים "כוח דהיתירא עדיף". אין אידיאה להקשות ולהכאיב, יש מטרה להקל ולהנעים.

דרכי הפסיקה ההלכתית, כמו כל מקצוע, מגוונים ומסובכים. הפוסקים הגדולים מרבים להשתמש בכל הכלים שבידיהם כדי לממש את עקרון העל הזה של דרכי השלום. בדרך כלל פעולתם נעשית בצנעה וללא יחסי ציבור. עולמה של ההלכה פנימי ואינטימי, ואולי בגלל זה יצא שמו לרעה.

באחד מכתביו היטיב אדם ברוך ז"ל לתאר את פעולתה של ההלכה ושל פוסקיה (סדר יום, עמ' 186):

"אין להבין קטגוריה או כלל בהלכה אלא בזיקה הרמונית לעצם ההלכה בכללותה; ההלכה אינה עקודה למושגיה אלא למטרותיה. בעומדי אגוד עם ארבעת המינים בימי חג הסוכות אני נושא את התפילה הפשוטה ש"יעשו כולם אגודה אחת", שיופיה של התורה יאיר לכל פינות החברה ושדרכי הנועם שבה יובילו אותנו לשמחה ולשלום."

קרדיט לתמונה:

"Leopold Pilichowski Sukkot" מאת Leopold Pilichowskieasyart.com. ברישיון Public domain דרך ויקישיתוף.

אולי גם זה יעניין אותך: