02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / הרב בני לאו / מאמרים / חגים / בין חגי תשרי בשנת השמיטה

בין חגי תשרי בשנת השמיטה

חגים

מאמר זה נכתב בשנת תשס"ט- 2008 ברוח הבחירות בישראל אשר התקיימו בשנה זו סביב תקופת חגי תשרי. המאמר מוגש כאן לרווחת הגולשים:

כבר עברנו ללוח השנה החדש אך פרשת השבוע קושרת אותנו עם זנבה של שנת השמיטה. בפרשת "וילך" משה מצווה את ישראל לערוך טכס המתרחש אחת לשבע שנים, במוצאי שנת השמיטה, בחג הסוכות:
וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם (דברים ל"א).

זהו "מעמד הקהל" שהתקיים בימים שבית המקדש היה קיים. כדאי להבין את תוכנו ומהותו של הטכס הזה כדי לבחון את משמעותו לחברה הישראלית של שנת תשס"ט – 2008.

משה, איש של חזון, ראה מול עיניו חברה ישראלית שמשתרעת מבחינה גיאוגרפית על מרחבים גדולים (יחסית) של שטחי ארץ ישראל. המרחק מהמקדש וממקום המשפט (הסנהדרין) יצר מציאות של יהודים שמחוברים לאדמתם ופרנסתם אך מנותקים מרוח ומתורה. טכס "הקהל" נועד לתפוס את היהודים המרוחקים הללו בזמן שממילא הם נמצאים בירושלים, ולצרוב בזיכרונם תודעה של יהודים המקושרים לזהותם התרבותית.

הקביעה שטכס "הקהל" יתקיים רק אחת לשבע שנים באה כדי לשמר את נדירותו, וממילא לעורר את ההתרגשות שמלווה את המעמד המיוחד הזה. המלך הוא זה שניצב בראש הטכס ומקריא לעם נאום מוכן ומוכתב. המשנה (מסכת סוטה) מתארת את הטכס הזה וקובעת מהם הקטעים אותם קורא המלך. הנאום משלב בתוכו קטעי אמונה עם תביעה חברתית ולאומית. הטכס נפתח בקריאת "שמע ישראל", כהמנון האמונה היהודי הגדול. אל קריאה זו מצרפים את פרשת "והיה אם שמוע", המוגדרת בשפת חכמים כ"קבלת עול מצוות". אל שתי פרשות אלו מוסיפים את פסוקי המעשרות, שכוללים את תמצית מערכת המיסים החברתיים. לסיום מקריא המלך את "פרשת המלך" שמגדירה את כפיפותו לאלוהי ישראל.

שפת הטכס – עברית, ללא התחשבות בשפה המדוברת. שימור השפה מבטא את הרצון לשמר את עתיקותו של הטכס. המגמה של המעמד מנוסחת על ידי הרמב"ם (הלכות חגיגה) בבהירות רבה:

הקריאה והברכות בלשון הקודש…גרים שאינן מכירין (=אינם מבינים עברית) חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל.

בהיסטוריה של עם ישראל נשתמר אירוע שממחיש את משמעות היעדרו של "מעמד הקהל". במאה השביעית לפני הספירה מלך מנשה במשך 55 שנה. ימי שלטונו היו ימים של אובדן זהות יהודית, החדרת תרבות אשור לארץ והשכחת התורה מישראל. בנו של מנשה, יאשיהו, התעורר לחידוש הקשר של ישראל לתרבותו הפנימית. במהלך של "החזרת עטרה ליושנה" דרש המלך מהכוהנים לערוך "בדק בית" במקדש. כאשר נכנס חלקיהו הכהן הגדול לבית המקדש הוא מצא אבידה :
וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה' וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו (מלכים ב, כ"ב)

אחרי כמה דורות של נתק מתגלה פתאום ספר תורה. לפי חוקרים רבים מדובר כאן בגילוי ספר דברים שנמצא במקדש, ואולי הייתה זו מגילה שמרכזת את הקטעים שאותם המלך צריך לקרוא במעמד "הקהל". דורות עברו ללא שימוש בספר הזה. הגילוי של הספר הסעיר את המלך שקלט את עומק הנתק בינו לבין עקרונות היסוד של תורת ישראל ומגמתה. ניסיונותיו של יאשיהו להחזיר לעם את דברי הברית הזו לא צלחו. הנתק היה עמוק מדי והניסיון לחיבור בא מאוחר מדי. היובש הרוחני הכשיר את הקרקע לחורבן בית המקדש שנים ספורות אחר כך.

שמה של השבת "תשובה" מבוסס על הפסוק הפותח את ההפטרה מספר הושע: "שובה ישראל עד ה' אלהיך". ימי המעבר מראש השנה ליום הכיפורים הם ימי חשבון נפש פרטיים, אך מסוגלים להכיל גם את חשבון הנפש הלאומי. בקיבוצים רבים נהוג לקיים שיחת חברים לתיקון הקולקטיב בליל יום הצום. את המנהג הזה אימצתי בקהילתי שבירושלים מתוך ניסיון להיפגש ביחד. אנו נפגשים בכל שנה, בליל יום הכיפורים, ציבור ציוני מכל הגוונים, ועורכים "חשבון נפש ישראלי". אנשי רוח מובילים משמשים כ"כהנים" המצביעים על הכיוון שאליו ראוי לחתור. לכל שנה יש את החשבון שלה.

נדמה לי שהשנה, כשכל כך הרבה צלילי בחירות עומדים על הפרק, כדאי להתרכז בתוכנו של "מעמד הקהל" ישראלי. הטכס הזה מבקש לבטא נקודת חיבור ישראלית עמוקה. הבריח התיכון של הטכס הוא המלך – המנהיג של כלל האומה. עליו מוטלת המשימה לעמוד לפני כולם ולהגדיר מהם יסודות החיבור של האומה שבראשה הוא עומד. הוא קובע את החזון ומזכיר לכולם את מפת הדרכים.

איך מחברים את כל המגמות השונות והמסוכסכות כל כך ליחידה אחת? היה זה טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, שהגדיר את המשימה הזו כמשימת חייו. אולם הוא בחר למצוא נקודות פרגמטיות מדי. לדבריו יצירת גן חיות גדול וקניון ענק – יבטיח את שבירת המחיצות של כלל האוכלוסייה. הוא בוודאי צדק, לגודל עלבוננו. בגן החיות נפגשים חרדים וערבים יחד עם אזרחים ממרכז המפה הישראלית. לכולם יש ילדים שצריכים לנפוש בימי החופשה. לקניון במלחה נוהרת כל החברה הישראלית, ללא הבדלי השקפה פוליטית.

הוא הצליח לייצר מכנה משותף צרכני ובלייני, אולם לא אלה הם המפגשים שיצליחו להחזיק את שדרת החיים של האומה. אנו זקוקים למשהו גבוה יותר. אנו צריכים לברוא את השבת שלנו שלא מבוססת על מרכזי קניות המנצלים עובדים מסכנים, אנו צריכים לחדש את השפה היהודית שמושקעות בה כל שכבות הקיום של העם. אנו צריכים לדרוש את תכנית הליבה היהודית שיש בה יותר מסך נקודות של הישגי בגרות.

יום הכיפורים הישראלי מסוגל להגביה אותנו למחוזות כאלה. יש בו את השקט הנכון, את מזג הרוח הנכון, את כובד הראש הנכון. אם נזכה – ניפגש בהיכל התרבות הגדול שלנו, ביום הקדוש הזה, וממנו נשאב כוחות להמשיך את הדרך הארוכה שעוד נכונה לנו.

אולי גם זה יעניין אותך: