02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / הרב בני לאו / מאמרים / מעמד האישה / בניית החברות בין בני הזוג

בניית החברות בין בני הזוג

מעמד האישה

תמונת פתיחה: אני והסטנדר.

שנים של התעסקות עם עולמי העצמי בבניית האישיות, הן הרוחנית והן הגברית, מכהה את יכולת ההקשבה לזולת. כשאני יושב בישיבה בצורה אינטנסיבית איני משקיע כל מאמץ בקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך". אם החברותא מתאים לי – מה טוב. אם לא – חובתי למצוא חברותא אחר שיתמזג עם קצב הלימוד שלי. במקרים רבים הקושי שבמציאת חברותא מביא אותי ללמוד לבד, בקצב שלי, בדגשים שלי, בתשומת הלב שלי. "רק אני והסטנדר שלי". אם הסטנדר מפריע לי, אני מזיז אותו הצידה ולומד על שולחן. אם "בא לי" אני מקרבו אלי, משעין את הספר ומתעטף בו. יש סטנדר גבוה ויש נמוך. לא את כולם אני אוהב. אחרי שנקשרתי לסטנדר מכעיס אותי שמישהו לוקח לי אותו. תמונת עולם זו מציגה עולם קצת ילדותי, מאד אגואיסטי, אך מוכר לרבים מאיתנו שחוו את חווית תקופת הלימודים שלאחר שנות התיכון. המסר הסביבתי מאד ברור – תתעלה! העבודה היא אישית והקבוצה אינה אלא מסגרת תומכת להתעלות האדם והשלמת אישיותו. מעטים הם אלה הבשלים כבר בשלב זה ליצירת זוגיות. היכולת לפנות חלקים מן האני לטובת ה"אנחנו" מחייבת בגרות גדולה. שנות ה"ערלה" של ילדותינו הכרחיות לצורך הצמיחה האישית הזו. אי אפשר לדחוק את הקץ ואי אפשר לקצר את התהליך. כמובן שעובדים איתנו על כישורים חברתיים, על מימוש מצוות "ואהבת לרעך", על התחשבות ועל נתינה – אך כל זה אינו בא במקום הבגרות הפנימית הנובעת מעומק אישיותו של האדם.

דמותה של האשה כמפתה – "מלחמת היצר של עולם המוסר".

בתוך תהליך הגדילה של האיש והכנתו לחיים חברתיים תחת הכותרת "ואהבת לרעך כמוך", נכנסת תמונת האשה לתוך עולמו. ככל שהחברה ממדרת יותר את המינים כך יש חשש גדול יותר שתמונת הבת תתפרש בעיני הבן כתמונה סטריאוטיפית ולא כממשות. מה מקומה של האשה בתוך החוויה האישית הזו? כל מי שרגיל בספרות תורנית מוסרית יודע שהאשה (כמושג!) היא מקור כל הפיתוי והסטת האדם מן המסילה של עבודת ה'. דוגמה קיצונית, אך מוחשית, לתופעה זו ניתנת לנו על ידי הסופר חיים גראדה, שתיאר בצבעים עזים את דמותם של בני ישיבות המוסר ומלחמתם ביצר (בעיקר בספר "צמח אטלס").

בליבו של הספר עומדת סוגיית היחס לגוף, ליצרים ולעבודת ה' שנראית כסותרת אותם. המאבק בישיבתו של צמח אטלס אינו יודע מנוח. היצר אורב בכל פינה ומנסה בתחבולות להפיל אותך ברשתו. באחד מהדיאלוגים בספר מתווכח צמח אטלס עם ה"מחזה אברהם", הטוען שלימוד התורה מכניס כל אדם לבית מדרשם של אבות האומה והם המגינים עליו מכל תענוגי העולם הזה. כנגדו טוען צמח אטלס: "אילו נמשך האדם מטבע ברייתו לחיים נעלים יותר של רוחניות, היה די בש"ס ובפוסקים, אבל החומר, הגוף, מוריד הכל ארצה, אפילו הנאצל שבבני התורה".

הספר מגולל את עולמו המיוסר של הפלג היותר מחמיר בתנועת המוסר, עולמו של "הסבא מנובהרדוק", ר' יוסף יוזל הורוויץ. תנועה זו זיהתה את העולם כזירת מאבק בין טבעו של עולם הכבוש על ידי היצרים לבין עולם השכל שעניינו להתגבר ולהשתלט על הטבע המחטיא את האדם. המלחמה הזו מייאשת כי האויב (היינו היצר) הרבה יותר מהיר וחכם לעומת השכל שפועל לאט וברפיון. עבודת האדם בתורת המוסר עוסקת בבירור המידות ובתיקונם. ידועים תלמידי "נובהרדוק" בהתנהגותם המשונה, שנועדה לשבור את גאוותם ולהעלותם למסילת השלטון של הרצון על היצר. נקודת המוצא במלחמה זו היא חוסר האמון באדם. הכל נשלט בעצת היצר והדמיון מוליך את האדם למחוזות החטא. רק דריכות אין סופית ומאבק חסר פשרות יכולים לעזור לנו לעבור את העולם הזה בשלום, נקיים מחטא ומנוקים מעוון.

עולם הישיבות שפגשתי בנערותי ובבגרותי כבר לא היה מוגדר ומקוטב להשקפות ברורות. פגשתי תמהיל של "נובהרדוק" עם "סלובודקה" (הזרם האלטרנטיבי בתנועת המוסר, המדגיש את מעלתו של האדם), שני אלה ממוזגים עם "בריסק" והכל צבוע ביחד בהשקפתו של הרב קוק. בכל אחת מהישיבות שלמדתי או ביקרתי היו דמויות מופת מסוגו של "צמח אטלס" – הם היו לוחמים של ממש. הכל התפארו בהם והם סימנו את הרף העליון של תכלית האדם בעולמו. עולמו של ה"חזון איש" כיציר אלטרנטיבי לעולמו המתוח של "צמח אטלס" לא כל כך הודגש. מעטים היו הדמויות שניתבו את התלמידים למסילות רגועות של שמירת תורה וקיום מצוות. שעת "סדר מוסר" בערבו של יום היתה שעה של סיכום יום קרב והערכות להמשך המלחמה. את ההרמוניה שבין כל חלקי האדם: גופו, נפשו ונשמתו, לא למדנו בסדר זה.

פורסם בתאריך:

 

פורסם במקור:

 

 

אולי גם זה יעניין אותך: