02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / אתגרי השעה / אתגרי השעה - זוגיות ומשפחה / החסמים העומדים לפני זוגות בחתימת ההסכם לכבוד הדדי

החסמים העומדים לפני זוגות בחתימת ההסכם לכבוד הדדי

אתגרי השעה - זוגיות ומשפחה

המגע שלי עם "הסכם כבוד הדדי" בא ממפגש עם זוגות בשלבים השונים שלפני חתונתם. אין לי השכלה משפטית המאפשרת לשפוט את טיבו של כל אחד מנוסחי ההסכמים של טרום נישואים. אני סומך בשקט ובבטחה על עבודתם המאומצת והדייקנית של טו"ר רחל לבמור עם הרב אלישיב קנוהל ומפנה כל זוג לחתימה עליו.

בשורות הבאות אני מבקש להציג לפניכם את התגובות הרגילות של זוג דתי – מודרני להצעה שלי שיחתמו על ההסכם.

חסם ראשון: "לי זה לא יקרה"

כל זוג ואופן ההתקשרות המיוחד לו. אינו דומה זוג למשנהו. המכנה המשותף לכולם – התרגשות עצומה וכמיהה גדולה להגיע ל"יום הגדול" – לעמוד מתחת לחופה.

חלק מהכנת הזוגות לנישואין כולל את הצורך להעביר אותם מחווית החופה אל "סתם יום של חול". להעמיק איתם את ההבנה בדבר השונות בין בני אדם (וזוג נשוי בכלל בני אדם), את חכמת הפיוס שצריכה לבוא בכריכה אחת עם המחלוקות והקטטות הקטנות. כשלב מתקדם בשיחה הזו נכנס הסיפור של ה"הסכם". לא קל לשוחח עם זוג מאוהב על הצורך לפקוח עיניים ולצפות את כל נתיבי החיים שלפניהם. גם אם בחלק האחורי של מוחם נמצא המידע שעשרות אחוזים מהזוגות בארץ מתגרשים, התודעה הדומיננטית והמשתלטת עבורם היא "לי זה לא יקרה". גם אם הם שומעים על מאבקי כוח מכוערים במהלכי גירושין ויודעים שיש דרך לזקק את התהליך על ידי מסמך פשוט, הם סומכים על הרקע התרבותי שלהם ועל כוח אהבתם ומבטיחים זה לזו להתנהל בטוב וביושר בכל נפתולי החיים.

בשלב הזה מתפצלות הדרכים. חלק גדול מהזוגות סוגר את הנושא ואומר: "לא תודה, אין צורך". חלק קטן יותר, בדרך כלל עם רקע של מודעות מהבית או מהמדרשה (לא כל כך מהישיבה), מתחיל לנהל שיחה על תרומתם לחברה. בדרך כלל יאמר מישהו מהם שהחתימה אינה באמת עבורם שהרי "לנו זה לא יקרה", אך יש לכך משמעות הצהרתית כלפי העולם כולו שאפשר להתנהל אחרת. זו תרומה צנועה של זוג אוהב לתיקון עוולות הנעשות ללא צורך במסגרת כיפופי ידיים של תהליכי פרידה. אנחנו, הזוג הצעיר הבוטח בדרכו, נחתום על המסמך הזה ונקדם בכך את השתרשותו כמסמך סטנדרטי ברבנות הישראלית.
לאותו מיעוט המוכן להיכנס לשיחה הזו מועיל הטיעון הזה ומסייע לעבור את החסם הראשון. הזוג נפרד מהרב, מצוייד באינפורמציה על נוהלי החתימה על ההסכם.

חסם שני: "לכל חתן יש רב"

הזוג יצא מהפגישה עם שיחה פתוחה בדבר הצורך לחתום על הסכם. לצורך הסיפור נתאר את הכלה כבוגרת מדרשה המעודדת את חתימת ההסכם. החתן בוגר מכינה קד"צ, קצין מוכשר ומוערך על סף שחרור. כחלק מההכנה לנישואין הוא הולך למכינה לשיחות עם אחד הרמי"ם. בפגישה הוא מספר לרב שלו על השיחה אודות ההסכם. התגובה של הרב תהיה פעמים רבות: "תוציא לכלתך מהראש את כל השטויות של הרפורמים האלה". היחס לכל נושא ההסכם דומה ליחס לכל השינויים שמבקשות בנות ישראל לחולל בעולמה של תורה. דין הסכם כבוד הדדי כדין "שירה חדשה". אוי לרשע ואוי לשכנו. הפסילה היא מוחלטת, בלי להיכנס לאותיות הקטנות ובלי לנסות להבין את המשמעות החברתית והציבורית של החתימה על ההסכם. העובדה שכל רבני הסתדרות הרבנים בארה"ב משתמשים בהסכמים כאלה אינה משנה מאומה. זו מחלה אמריקאית הנגועה ברפורמה. אצלנו ב"ה האוויר מזוקק ואיננו צריכים לחיסונים שכאלה. החתן, דווקא בחור טוב, מתקשר לכלה ומספר לה על המפגש עם הר"מ. ברוב המקרים זה יהיה סוף המהלך. במקרים מעטים יותר תעביר הכלה לחתן סדרת חינוך שבסופו ישתכנע (בדרך כלל כדי לרצות אותה) להתקדם לחתימת ההסכם.

חסם שלישי: "לכל משפחה יש עורך דין"

סוף סוף מגיעים לבית ההורים. יושבים סביב השולחן ומספרים על הפגישה עם הרב ובדרך אגב מזכירים את נושא חתימה על ההסכם. כזכור, מדובר על אותו מיעוט של זוגות, ששמעו כבר בבית או במדרשה על הנושא. אבל יש שתי משפחות. משפחה אחת מאד מעוניינת כי היא פעילה בקולך/ נאמני תו"ע/ הקבה"ד/ מימד (=כל התשובות נכונות). המשפחה השנייה (נאמר מפתח תקווה…) שומעת על ההסכם הזה ומתמלאת בכעס. מה זה? מחתימים את הבן שלי על שטר דרקוני שיהפוך להיות מסחטת כסף ביום מן הימים? לא יקום ולא יהיה! בשלב הזה נכנס לתמונה החבר של המשפחה, עורך דין מן השורה. הוא לוקח את המסמך (כן, זה שעמלו עליו ושעברו עליו כל כך הרבה עיניים משפטיות מקצועיות) ו"קורע אותו לגזרים". הוא מחזיר להורים ההמומים את המסמך מנוקד בעשרות הערות משפטיות ההופכות אותו לכלי אין חפץ בו בשלב הזה אומרת המשפחה לבן היקר – לא משנה מה יהיה, אתה על המסמך הזה לא חותם!

וכמו בשלב הקודם – גם כאן מתפצלות הדרכים. חלק גדול מהזוגות סוגר את הנושא ואומר "לא שווה להכניס רעלים למתח שלפני החתונה. גם כך קשה להפגיש את שתי המשפחות…". חלק קטן יותר (הרבה יותר) נכנס למלחמת עולם כי עבור המשפחה האחת הנושא הזה הופך להיות קריטי. כבר חוויתי כמה משברים בין משפחות על רקע סיפור החתימה על ההסכם. חתונות עמדו על סף ביטול רק בגלל זה.

סיכום

כמו בהרבה מאד נושאים, גם כאן הכל מתחיל בחינוך. אם רוצים לקדם את חשיבות ההסכם לכבוד הדדי צריך לפעול במערכות רחבות יותר ולא להתחיל במהלך הפורמלי המשפטי. גם אם "נצחנו" את הרבנות ורשמי הנישואין חייבים לקבל את ההסכם כמסמך משפטי, לא שברנו את חומת ההתנגדות הצומחת מן הקרקע של הציבור. ההתנגדות קשורה למאבקים תרבותיים גדולים בהרבה מאשר היחס למסמך זה או אחר. ההתנגדות קשורה ליחס של המימסד הדתי – לאומי לעולמה של תרבות המערב בכלל, להשכלה, לשינויים במעמד האשה ועוד שורת נושאים המבדילים בבירור בין אוכלוסיות שונות בתוך הציונות הדתית. המאבק התרבותי הכולל הזה משפיע על כל צעד בחיים הפרטיים והציבוריים שלנו. הלוואי שנוכל להגיע להצלחה ולמימוש יעדים באופן שישפיע שפע טוב על מעגלים רחבים בחברה הישראלית.

אולי גם זה יעניין אותך: