02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / בית כנסת הרמב"ן / טורו של יום / היד החזקה- פרשת וזאת הברכה

היד החזקה- פרשת וזאת הברכה

טורו של יום
ד

מאת: ד"ר משה מאיר

פ

פסוקי החתימה של פרשתנו, הם פסוקי החתימה של התורה כולה. בתור שכאלה, יש בהם עניין רב. החתימה יש בה מן המיצוי, שימת האצבע על העיקר שכל היתר עומד בצילו. פסוקי החתימה שלנו, מהווים גם את החתימה של ספר דברים. במרכזו של ספר דברים ניצב משה. סיפור חייו של משה נפרש בפנינו החל מספר שמות, והוא סיפור עשיר וגדוש. מה מכל אירועי חייו הרבים של משה ייבחר כמתאים לנקודת הסיום?

אלה הם פסוקי החתימה:

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.
לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.
וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

הפסוקים מורים על ייחודו של משה, שלא קם נביא כמוהו בישראל. ייחודו של משה בא לידי ביטוי גם בכך שרק אותו ידע ה' פנים אל פנים. מעבר להבדל המהותי הזה, משה מיוחד בפעולות שעשה. מהן הפעולות? האותות והמופתים שעשה במצרים, ומעבר לקבוצת האותות והמופתים – היד החזקה שעשה לעיני כל ישראל. מהי אותה יד חזקה? זהו תיאור כללי, המזמין את הפרשנים לתת איש איש את פשרו.

האבן עזרא מפרש כי המכוון הוא ל'פליאות הים', נס קריעת הים.
החזקוני מפרש, כי כאן התייחסות נוספת למכות מצרים.
הספורנו מרחיב לקבוצת שינוי הטבעים הכוללת את קריעת הים, את בקיעת הארץ [בפרשת קורח] ואת הורדת המן מן השמים.
רש"י בעקבות מדרשי החכמים, מורה כי היד החזקה היא היד בה נשא משה את הלוחות, ובכוחה שיבר אותם ברדתו מההר.

אני רוצה להתבונן בתורה לאור פירושו של רש"י, הוא נראה לי המאתגר שבין הפירושים. לבחור לנקודת הסיום של התורה את שבירתה, את שבירת הלוחות – זאת הכרעה רבת משמעות. בואו ונתבונן בשתי הפרשיות בהן מתוארת השבירה, האחת בספר שמות והשני בסיפורו של משה בספר דברים:

וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ, לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים.
וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.
וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה, וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה: קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה.
וַיֹּאמֶר: אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה, קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. [שמות ל"ב ט"ו – י"ט]

וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי.
וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם.
וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם.
[דברים ט' ט"ו – י"ז]

ישנן דרכים שונות, להעמיד את פשר שבירת הלוחות. מדברי חכמים, דרך פרשנים בכל הדורות, צוירו תמונות שונות של השבירה. המכנה המשותף לכולן, מעשה השבירה נתפש כמעשה מנהיגות חיובי. כאשר אומר ריבונו של עולם למשה לפסול לו שני לוחות אבנים, הוא מוסיף: וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.

על המילים 'אשר שברת' דרשו חכמים: 'יישר כוחך ששברת'. בעולמי שלי, גדולתו של משה היא בכך שהוא יכול לשבור את הפרדיגמה. אפשר היה לחשוב על דרכים אחרות – להחזיר את הלוחות אל ההר, לשים אותם למשמרת ולא לתת אותם לעם. אי אפשר היה לחשוב כי בתגובה לחטא של העם, ישבור משה את הלוחות. רק איש אמיץ ופדגוג כמשה יכול היה לחשוב על תגובה גאונית שכזאת. דרושה כאן תעוזה לשבור את לוחותיו של ריבונו של עולם, ומי שהיתה לו תעוזה זו – השכיל לחרוט בתודעה של העם ושל קוראי התורה לדורותיהם את משמעות הריקוד סביב העגל.

שימו נא ליבכם להבדל בין שני תיאורי השבירה. בתיאור בספר שמות, מוזכר הכעס שהניע את משה לשבור את הלוחות: 'וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת', בתיאור בספר דברים – הושמט הכעס: 'וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי'. נראה כי משה בתיאורו, מעדיף להשמיט את הכעס.

הכעס מהווה מידה רעה, הרמב"ם העמיד את חטאו של משה לא על העדר אמונה – אלא על הכעס:

ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו עליו השלום, כבר אמר אליו השם יתברך: 'יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל' [במדבר כ' י"ב], על אשר מריתם את פי למי מריבה' [שם כ"ד], 'על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל' [דברים ל"ב נ"א]. וחטאו, עליו השלום, הוא: שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלת המדות, והיא הסבלנות. כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו 'שמעו נא המֹרים' [במדבר כ' י'], דקדק עליו השם יתברך: שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס?! וכיוצא בזה בדין האיש ההוא – חילול השם הוא. מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים, והיו מקווים להגיע בהם אל הצלחת העולם והעולם הבא – ואיך יראה בו הכעס, והוא מפעולות הרע כמו שבארנו, ולא יבוא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש.' [שמונה פרקים, פרק ד']

פירושו של הרמב"ם הוא נועז, שהרי הפסוקים מעידים – 'יען לא האמנתם…'. הרמב"ם בוחר להתעלם מהעדר אמונה בכוח הניסי להוציא מים מהסלע – כידוע ניסים לא היו האירועים החביבים על הרמב"ם. הוא ממיר את חטא האמונה בחטא אנושי של איבוד המידה הממוצעת בין הכעס לבין העדר הרגשת חרפה ובוז, היא מידת הסבלנות. האם אירוע שבירת הלוחות שקול לאירוע הכאת הסלע? האם ראוי היה משה להיענש על זה כפי שנענש על זה?

מצד אחד, נראה שמשה חשב שהוא כשל. הראיה, הוא בוחר להשמיט את הכעס מסיפורו. מצד שני, ריבונו של עולם היודע להענישו על הכעס שבהכאה על הסלע, לא מעניש אותו על השבירה. מה ההבדל?

נראה כי למרות שמידת הסבלנות היא המידה הראויה, לעיתים יש ערך בכעס. הכעס מסמן ערך. זה מכעיס אותי, כי זה רע. העם הרוצה מים ולא מאמין כי משה יוציא להם מים מן הסלע, מגלה אולי חולשה, אבל לא רוע. העם הבוחר לו עגל לרקד סביבו, מביא לידי ביטוי רוע – באמות המידה של התורה. הבחירה בעגל הזהב על פני המופשט והרחוק, היא רוע. משה כועס, והכעס שלו ראוי. הוא מסמן להם בכווייה של אש: עברתם את הגבול! הוא מטיב עימם בכעסו, מכיוון שסימון גבולות הוא תנאי הכרחי ליצירת זהות ערכית. זה אחד מתפקידי ההורה והמחנך המרכזיים, כאן לא נדרשת סבלנות, אלא כעס.

משה עצמו, אולי בהיותו העניו מכל אדם, לא יכול היה לראות את גדולתו בכעסו. ייסורי אשמה יסרו אותו, הביאוהו להשמיט את הכעס מסיפורו. אבל התורה מכילה לא רק את ספר דברים, אלא גם את ספר שמות.

המסיים לקרוא את התורה ב'יד החזקה', נזכר בידו החזקה של משה שלא רעדה בשוברו את לוחות האלוהים. הוא נזכר בסיפורו של משה על השבירה, אך נזכר גם בסיפור בספר שמות. על כן הוא יודע שהיה כעס, והוא יודע שריבונו של עולם לא כעס על הכעס, ועל פי חכמים אף נתן 'יישר כוח' למשה לאחר המעשה. התורה באה ליישר את מידותיו של האדם, להעלים את הרעות שבהן. אך לא למחוק את כוחות הנפש.

לכל כוח יש מקום, בתנאי שהוא מופיע בהקשר הנכון. זאת מהותה של התורה – העצמת הנפש וחינוכה תוך כדי שמירה על טבעיותה ועל מנעד רגשותיה. בחוזק הזה – ולא ברפיון של מחיקת הזהות – ראוי לסיים את התורה. היד החזקה – היא כל התורה כולה על רגל אחת.

קרדיט לתמונה:

"Rembrandt Harmensz. van Rijn 079" by Rembrandt – The Yorck Project: 10.000 Meisterwerke der Malerei. DVD-ROM, 2002. ISBN 3936122202. Distributed by DIRECTMEDIA Publishing GmbH.. Licensed under Public domain via Wikimedia Commons.

אולי גם זה יעניין אותך: