02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / הרב בני לאו / מאמרים / חגים / היינו כחולמים – תרדמת הגולה והתעוררות לגאולה

היינו כחולמים – תרדמת הגולה והתעוררות לגאולה

חגים

בה' באייר תש"ח נשמע קולו של דוד בן גוריון המכריז על הקמת מדינה לעם היהודי, היא מדינת ישראל. שנה לאחר מכן נקבע בכנסת ישראל כי "יום ה' באייר יהיה 'יום העצמאות' שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה". יום חגה של המדינה מבטא את רחשי הלב הטבעיים שפעמו בלב כל היהודים בראותם במו עיניהם את המדינה שקמה לעם היהודי בארץ ישראל. תהליך עיצובו של החג בבתי הכנסת התמהמה. לאחר אלפי שנה שבהם לא נתחדש אף חג בלוח השנה העברי, עמדו קברניטי התורה והיססו לפרוץ את החומה הבצורה הזו. כיום, שישים וחמש שנה אחרי הכרזת המדינה, ברור לכל העולם כולו שהקמת המדינה היא הבשורה החשובה ביותר שהתרחש לעם היהודי מאז ימי חורבן הבית השני. אין יהודי בעולם כולו שלא חש את מרכזיותה של מדינת ישראל בלב האומה. אין איש בעולם כולו שלא מזהה את היהדות עם מדינת ישראל. גם שונאי ישראל שביקשו להשמיד את עמנו מבקשים היום למקד את שנאתם במדינה המסמלת עבור העולם כולו את נצח ישראל. ב"ה שזכינו להוציא לאור מחזור תפילה המבטא את רחשי הלב הדתיים המודים לקב"ה על כל הטוב אשר גמלנו כשזיכה אותנו לחוות את נס קיבוץ הגלויות והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

תזמורת ילדים צועדת בחגיגות יום העצמאות בקריית גת, שנות השישים | מאת: ארכיון קריית גת
תזמורת ילדים צועדת בחגיגות יום העצמאות בקריית גת, שנות השישים | מאת: ארכיון קריית גת

בה' באייר תש"ח נשמע קולו של דוד בן גוריון המכריז על הקמת מדינה לעם היהודי, היא מדינת ישראל. שנה לאחר מכן נקבע בכנסת ישראל כי "יום ה' באייר יהיה 'יום העצמאות' שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה". יום חגה של המדינה מבטא את רחשי הלב הטבעיים שפעמו בלב כל היהודים בראותם במו עיניהם את המדינה שקמה לעם היהודי בארץ ישראל. תהליך עיצובו של החג בבתי הכנסת התמהמה. לאחר אלפי שנה שבהם לא נתחדש אף חג בלוח השנה העברי, עמדו קברניטי התורה והיססו לפרוץ את החומה הבצורה הזו. כיום, שישים וחמש שנה אחרי הכרזת המדינה, ברור לכל העולם כולו שהקמת המדינה היא הבשורה החשובה ביותר שהתרחש לעם היהודי מאז ימי חורבן הבית השני. אין יהודי בעולם כולו שלא חש את מרכזיותה של מדינת ישראל בלב האומה. אין איש בעולם כולו שלא מזהה את היהדות עם מדינת ישראל. גם שונאי ישראל שביקשו להשמיד את עמנו מבקשים היום למקד את שנאתם במדינה המסמלת עבור העולם כולו את נצח ישראל. ב"ה שזכינו להוציא לאור מחזור תפילה המבטא את רחשי הלב הדתיים המודים לקב"ה על כל הטוב אשר גמלנו כשזיכה אותנו לחוות את נס קיבוץ הגלויות והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

"היינו כחולמים" – תרדמת הגולה והתעוררות לגאולה

אחות לנו קטנה ושדים אין לה
מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה
אם חומה היא – נבנה עליה טירת כסף
ואם דלת היא – נצור עליה לוח ארז
(שיר השירים, פרק ח, ח – ט)

במשך אלפי שנים איבדה כנסת ישראל את דרכה הביתה. הישיבה באדמת נכר, בארץ לא להם, הפכה להיות מעונש וגלות למציאות ודימוי של בית.

כבר בירידה הראשונה של בני יעקב למצרים התרחשה התקלה הזו. יוסף הביא את אביו ואחיו לגור בארץ גושן למשך שנות הרעב. תוך שנים ספורות הם היו אמורים לחזור לארץ המובטחת לאברהם, יצחק ויעקב. אמנם הרעב עבר מן העולם אך בני ישראל התאקלמו יפה בנחלתם החדשה:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:

למרות האופי האינפורמטיבי של הפסוק הזה יש בו צעקה גדולה. המילים "ויאחזו בה" מלמדות על האופי האנושי שמתרגל למקום חדש, גם אם אין הוא שלו, ומבקש בכל כוחותיו לאחוז בו ולשייכו אליו. ההיאחזות של ישראל בארץ גושן לא הייתה צריכה להתרחש. הם היו אמורים לעקור את עצמם מיד בסיום שנות הרעב ולחזור לביתם שבארץ כנען. אך מצרים שאבה אותם לעומקה והם נאחזו בתוכה. בלשונו הציורית של רבי צדוק הכהן מלובלין: "שנעשו נאחזים ונקלטים בקליפת מצרים כעובר במעי אמו".

הדימוי הזה מעורר למחשבות על הגדרת ישראל בתוך מצרים ועל משמעות היציאה משם. אחד מפלאי עולם הוא אותו רגע של התעוררות העובר המבקש לצאת מרחם אמו. יש מועד המתוכנן ליציאה מרגע היווצרות העובר, אך כל עוד לא מגיע הרגע הנכון הוא שוכן בתוככי אמו. הרפואה יודעת להתערב במקרה של עיכוב ביציאת הוולד וגם יציאת מצרים נעשתה, לפי המסורת, לא בהתעוררות עצמית של העובר אלא בהחלטה האלוהית שהתערב וביצע מעין "ניתוח קיסרי": "ויוצא ישראל מתוכם" (תהילים קלו).

הדגם הזה, של התבססות במקום זמני אליו הגעת באונס והפיכת המקום לאידיאל ומקום ישיבה קבוע, חזר בתולדות ישראל פעמים רבות.

לפני חורבן בית המקדש הראשון גלו עשרות אלפים מישראל לבבל, עם המלך יכניה (597 לפנה"ס). ירמיהו הנביא שולח אגרות אל היהודים היושבים על נהרות בבל ומפציר בהם להתארגן במקומם החדש, כי הגלות הזו אמורה להימשך שבעים שנה. נבואתו של ירמיהו באה כתגובה לזרמים משיחיים אקטיביים שביקשו לעורר רוח ישראלית המורדת באימפריה הבבלית. אותם זרמים טיפחו את האשליה שבתוך זמן קצר בבל תיעלם והיהודים יחזרו לשבת בירושלים בעצמאות מלאה. כנגדם אומר ירמיהו את נבואתו (פרק כט):

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה: בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן: קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ: וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה' כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם:

נראה שירמיהו הצליח בנבואתו. החברה היהודית בבבל התבססה. "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד".

באמצע המאה השישית לפנה"ס עלה כורש מלך פרס, האימפריה החדשה, ושינה את המדיניות ביחס לעמים הכבושים תחתיו. המדיניות של אשור (ובעקבותיה המדיניות הבבלית) היתה לשלוט על ידי הגליית העמים ויצירת תרבות של מהגרים. תחושת הזרות מבטיחה לשליט את התרכזות התושבים בקיום היום יומי שלהם ולא במרידה. מהגר לא מוצא עניין בשלטון כל עוד הוא מצליח לשרוד כלכלית ומנטלית. כורש האמין בנתינת חופש מנהלי ותרבותי לכל העמים הכבושים, ויצירת תלות באימפריה על ידי העמדת חיל מצב בערי האימפריה וקביעת סדרי מס המבטיחים את הבסיס הכלכלי היסודי והקבוע של השלטון. ביחס אלינו מודיע כורש על שינוי מעמדה של ישראל והכוונת היהודים בחזרה לאדמתם (עזרא פרק א)

(א) וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר:
(ב) כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה:
(ג) מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם:

ימי העלייה הראשונה היו ימים של תקוות גאולה. הנביאים חשו שה' שב לציון. כך אנו קוראים את נבואות זכריה (פרק ב): 

(יד) רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה': (טו) וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: (טז) וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם: (יז) הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ:

כמה אופטימיות יש בנבואה זו. הנה אני בא, הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. ואנחנו ערים, אנחנו שומעים ומתבשרים את בשורת הגאולה. אולם עלייה זו, העלייה הראשונה הייתה קטנה ומינורית. רק מעטים באו. העם היושב על נהרות בבל ובוכה בזוכרו את ציון התקשה להינתק מעל אדמתו. קשתה עליהם הפרידה מאחוזתם החדשה. אמא אדמה חדשה הכניסה אותם לרחמה וטוב וחם היה להם שם. שום סיבה לא הייתה להם להיפרד מהרחם הבבלי ולעקור לארץ ישראל השוממה. רק מעטים נשמעו לקול הקורא לשוב הביתה. רובם, המבוססים והחזקים בחברה, המשיכו להתפלל לשיבת ציון ונשארו בבבל.

בימי בית שני היו מעט שנות עצמאות (בימי המכבים) ורובם שנות שיעבוד לעם זר, על אדמת ישראל. לאחר החורבן התעורר לרגע פרץ של גאווה לאומית, שהפך למרד בהנהגתו של בר כוכבא. חכמי ישראל נחלקו ביחס להתעוררות זו. רובם, תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, ביקשו לשמר את רוח ישראל ולהסתפק בהתעצמות של לימוד תורה וגמילות חסדים. מיעוטם של החכמים, ובראשם רבי עקיבא, טענו שתעודת ישראל היא להיות ממלכה עצמאית שאינה משועבדת לעם זר.

לאחר המרד, עת נשפך דמם של ישראל כמים בגזירות אדריאנוס, דממו קולות הקוראים לעצמאות מדינית. רבים ירדו מן הארץ וישיבות בבל החלו להתעצם עד שהפכו שדימו עצמם למרכז הרוחני של העם היהודי – ציון החדשה.

במאה השלישית לסה"נ ישב יהודי בטבריה בשם רבי שמעון בן לקיש וזעק בקול רם את עלבונה של ארץ ישראל על סירוב בניה לשוב לתוכה. על הפסוק בשיר השירים (המובא בראש הפיסקה): אם חומה היא… ואם דלת היא" – דרש ר"ש בן לקיש (בבלי יומא ט ע"ב):

אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא – נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו.

הזעקה של רבי שמעון מעמידה את מצב ישראל בימיו מול האידיאה שהיה יכול העם להיות לו היה מקשיב לקול הדוד הדופק בימי הצהרת כורש. העלייה בחומה מסמלת את העלייה המשותפת, של עם ישראל המואס בגלות. הדלת נפתחת ונסגרת לפרקים. דלתות – רבות הן. חומה – יש רק אחת. עם ישראל היה אמור לעלות כחומה – כאיש אחד בלב אחד. אך הוא בחר להיות "דלתות". העלייה המבישה הזו יצרה לדברי ר"ש בן לקיש את ה"רקבון" של הארז.

בסוף המאה ה – 11 ישב רבי יהודה הלוי בספרד המוסלמית. מסביבו ראה יהודים חיים בטוב, משולבים בתרבות הנאורה של החצרנים ומיוצבים היטב בכלכלה המקומית. בספרו הקלאסי "הכוזרי" מתאר רבי יהודה הלוי את ארץ ישראל בצבעים רומנטיים, ומבטא את הקשר הבלעדי של ישראל לארצו. אז פונה אליו מלך כוזר בשאלה: אם הארץ המיוחדת ההיא נועדה לך ולעמך, מה אתה עושה כאן, בספרד? על זה עונה החבר, הוא רבי יהודה הלוי:

הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני, כמה שאמר: (זכריה ב' י"ד) "רני ושמחי בת ציון", כי כבר היה הענין האלהי מזומן לחול כאשר בתחילה אלו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם…

כמה עוגמת נפש יש כאן, נוכח עוצמת הציפיה והכמיהה לגאולה. איזה מפח נפש. העם לא התעורר. שוב נכזבה התוחלת. שוב סותמים את בשורת הגאולה. רבי יהודה הלוי מושך חוט מימי גלות בבל ועד לימיו – אלף חמש מאות שנות היסטוריה יהודית. הצהרת כורש הייתה, להבנתו, הזמנה אלוהית לשיבת ציון: "הענין האלוהי מזומן לחול". היה רגע של סיכוי לחזור למעמד של ישראל מבוסס על אדמתו עם רוח אלוהית מגביהה ומלווה. אך רוב היהודים בחרו להישאר בגולה "שלא יפרדו ממשכנותיהם וענייניהם". גם היום, אומר רבי יהודה הלוי, הגולה שואבת אותנו עם כל מחמדיה. התפילה של יהודי היושב בחו"ל אודות ירושלים וארץ ישראל אינה אלא "כצפצוץ הזרזיר".

יהודי הגולה הצליחו במשך אלפי שנות הישרדות להקים קהילות לתפארת, מערכת חינוך לכל ילדי ישראל, מערכות גמילות חסדים לבל יידח נידח בקרב עמנו, בתי כנסיות המפארים את שמו יתברך. ככל שעברו השנים נתחזקה הקהילה של חו"ל ונשתכחה ארץ ישראל. השפתיים עוד מלמלו את תפילת "ותחזינה עינינו" אך הלב כבר לא היה שם. כדי לעורר את העם היה צריך כוח אחר, חיצון, שיזכיר ליושבי חושך את ביתם האמיתי.

בכל כמה זמן משמיע הדוד את דפיקותיו וקורא לרעיה "פתחי לי". יש צורך בשימת לב ובפתיחתו כדי לא להחמיץ את הקריאה הזו. המסורת של שיר השירים היא מסורת של החמצת השעה: "קמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר".

גם בראשית ההתעוררות של ישראל לשיבת ציון בעת החדשה התרחשה הטרגדיה הזו. עם נרדם ולא שמע את קול הדוד הדופק. גדולי ישראל של אמצע המאה ה – 19 ביקשו לעורר את ליבות בני ישראל לעלייה. הם חשו את השעה הגדולה והבינו ש"אם לא עכשיו – אימתי". אך רבים סרבו להקשיב לקריאה הגדולה ולא נתנו יד למפעל הזה של שיבת ציון. התנועה הציונית מרדה בתרדמת הגולה. היא עוררה את עצמה מתוך הבנה של נחיצות השעה. היו רבנים כמו הרב צבי הירש קאלישר, הרב שמואל מוהליבר, הרב יהודה אלקלעי ועוד – שבישרו את ההתעוררות הלאומית מתוך חוויה רוחנית דתית. כמו בימי כורש, כך גם בימי הצהרת בלפור, היו אלה המעטים שהתעוררו לשמוע את קול הדוד הדופק. כנגד כל אחד שהתעורר בסוף המאה ה – 19 לשיבת ציון הלכו מאה ויותר לגולת ארצות הברית – למדינת הזהב. הציונות כמעט ולא נספרה. רובה של העלייה השנייה לארץ ישראל הייתה של עולים המורדים בקול ה' ומלאים ברוח לאומית של חידוש החיים היהודיים בארץ ישראל.

ההתעוררות לשיבת ציון בעת החדשה התקבלה ברגשות מעורבים. העולם ה"דתי" חש שהלאומיות אין לה דבר עם הדת, והתנועה הלאומית ביקשה לאשר את התודעה הזו בהתנערות מהיהודי הישן. דמויות מרי לאומי מתולדות ישראל חזרו לתחייה והפכו למקור השראה. התנועה הציונית בחרה בדמויות המכבים הלוחמים ובדמות בר כוכבא המורד כמקורות השראה להתחדשות הרוח של האומה. גדולי ישראל העדיפו לספר את סיפור המכבים באופן רוחני יותר ולהשכיח את מרידתו של בר כוכבא שהכזיב. כמעט יחיד בדור היה הרב אי"ה קוק זצ"ל. הוא תבע לאמץ את חזון הגאולה, ולראות את הלאומיות כחלק אורגני מתורת ישראל. לשיטתו, הלאומיות יונקת את לשד חייה מן הדת וזו מתעוררת לחיים מצמיחתה של הלאומיות. בסמוך לעלייתו ארצה בשנת תרס"ד (1904) נדרש הרב קוק להספיד את הרצל. ההספד שנשא הפך להיות לקריאת הכיוון המבארת לכל את עוצמת החיבור בין התעוררות לאומית מדינית לבין התעוררות לאומית רוחנית היונקת מכוחה של תורה. תהליך שיבת ציון התרחש לאט, כפי שהובטח לנו על ידי חכמים: "קמעא קמעא". לא בפתע פתאום גאל ה' את ישראל בזמננו. מהלך ארוך של דורות שראשיתו בעליית קבוצות קטנות וכאפיקים בנגב הולכים בני ישראל ושבים הביתה. רק שנים בודדות לפני ראשית ההתיישבות של תנועת ביל"ו ביקר בארץ הסופר מארק טווין (בשנת 1867). בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" הוא מתאר את מה שראו עיניו: "ארץ שממה… שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. בשום מקום כמעט לא היה עץ או שיח… ארץ ישראל יושבת בשק ואפר…" כך נראתה ארץ ישראל כעשור לפני הקמת פתח תקווה. קשה לדור הרואה את מדינת ישראל בשגשוגה להבין את גודל ההפיכה הזו. זוהי מציאות שבה ארץ ישראל מקבלת באהבה את בניה השבים אליה מתפוצות הגולה. לדברי רבי אבא בתלמוד (בבלי סנהדרין צח ע"א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". הנביא יחזקאל (לו, ח) מלמד שכשיתעוררו הבנים לשוב והארץ תיענה לביאתם – אז תתעורר עת הגאולה.

ועדיין לא הייתה התעוררות של חומה. טפטופי עלייה הגיעו לארץ, ראו את גאולת אדמתה אך לא שמעו את קול הדוד הדופק. אפילו הצהרת בלפור לא עוררה את היהודים באירופה. רק אחרי השואה הנוראה ששרפה וכמעט כילתה את בתינו התעורר פתאום הדוד בקריאתו המחודשת. כך מתאר זאת הרי"ד הלוי סולובייצ'יק, במסתו "קול דודי דופק":

לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מיידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי גז וכבשנים; בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסייה הנוצרית; בליל חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד – בליל זה גופו צץ ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום, והתחיל לדפוק בפתח אוהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי גיהינום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל!

פתאום, לאחר שגוף האומה כמעט הוכחד בשואה הרעה, פרצה מדינת ישראל. חזון העצמות היבשות של יחזקאל התממש אל מול עיננו במלוא נוראותו ובמלוא הדרו:

כה אמר ה' אלקים, הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל

מדינת ישראל שפתחה שעריה בחוק לכל יהודי (= "חוק השבות") היא קיום חלום כל הדורות. היום, כשרוב העם היהודי מרוכז במדינת ישראל, רוב עולם התורה פועל מכוחם של תלמידי חכמים בארץ ישראל וכל זהותם של יהודי התפוצות נקשר למדינת ישראל – אי אפשר יותר להתכחש למהלך ההיסטורי החד פעמי שמתחולל מול עינינו. הקמת מדינת ישראל היא תחיית המתים של האומה הישראלית. בעת שאנו שרים את מזמור ק"ד בתהילים: "יאמרו גאולי ה'" – אודות גאולה זו אנו שרים. שירת העצמאות שאנו שרים כאן היא שירת הגאולה שעליה נאמר "שירה חדשה שיבחו גאולים".

אולי גם זה יעניין אותך: