02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / הרב בני לאו / מאמרים / חגים / המנוס מחופש ובשורת החרות היהודית – הכנה לפסח

המנוס מחופש ובשורת החרות היהודית – הכנה לפסח

חגים

א. אתיקה יהודית – זכר העבדות וצעקת העבדים

בתודעה היהודית נשארה חרוטה הזעקה הגדולה שבקעה מלב ישראל המשועבדים למצרים:

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות פרק ב).

ראשית הגאולה היא הזעקה. הם זועקים כי הגיעו מים עד נפש. מותו של פרעה מהווה מן הסתם נקודת זמן של תקווה ועימה גם של אכזבה. המלך מת ומאומה לא השתנה בעבודת העבדים. זה מייאש. אז פורצת הזעקה אך היא חסרת כתובת. כדרכם של עבדים מדורי דורות הם חסרי שורש. אבודים. אך האלהים הוא הכתובת לאיסוף הזעקה, גם אם היא לא נשלחה ישירות אליו. הזעקה כנקודת הפתיחה לגאולת מצרים מוזכרת גם בהמשך פרשת שמות, במעמד הסנה, בו שולח ה' את משה להוציא את ישראל משעבוד מצרים (שמות ג)

וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:

התיאור מפי ה' מכוון בדיוק. הזעקה של ישראל לא הייתה מכוונת כלפיו. היא הייתה זעקה שיוצאת מלב שבור. הזעקה הזו לא קשורה למצבם הרוחני של העם אלא לעומק כאבם. אין קשר בין מצבו הדתי של הצועק ושמיעתו של האל. כך כותב הרמב"ן בספר שמות (פרק כב), על הפסוק המתאר את צעקתו של איש עשוק: "ושמעתי כי חנון אני" –
חונן ומקבל תחינת כל אדם אע"פ שאינו הגון, מגזירת חנם. והעניין, שלא תחשוב, לא אחבול שלמת צדיק, אבל שלמת אדם שאיננו צדיק אקח ולא אשיבנו כי צעקתו לא ישמע אל, לפיכך אמר כי חנון אני ושומע צעקת כל מתחנן לי
את זכר אותה זעקה מצווה עלינו התורה לנצור בזיכרון הלאומי שלנו. במעמד הר סיני נאמר כך (שמות כב):

וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: וְחָרָה אַפִּי…

החברה היהודית אמורה להבין את החוק להגנת המיעוט הגר בתוכנו בגלל אותו זיכרון: "כי גרים הייתם בארץ מצרים". ההזדהות עם האחר מתחילה במקום שבו אתה היית האחר. גם האלמנה והיתום של ימי המקרא נחשבים לקבוצת סיכון גבוהה. מי שאין לו משפחה תומכת מסביבו עשוי ליפול קרבן לידי כוחות דורסניים. צעקה היוצאת מפיו של עשוק ורצוץ אינה הולכת לאיבוד. אם לא יהיו אוזניים קשובות במרחב הקיום האנושי של אותו אדם, תישמע הצעקה באוזני האל, אך אז מבטיח ה' את תגובתו הקשה, מידה כנגד מידה. כשהעבד, או כל חלש אחר בחברה, מגיע לעומק המצוקה – מתפרצת מפיו הזעקה אל החלל הפנוי. אותה זעקה לעולם לא תלך לאיבוד.

ב. חובת היציאה מעבדות לחרות

אנו נכנסים לפרשות המתארות את היציאה ממצרים, מעבדות לחרות. על פי הנביא יחזקאל (פרק כ) הייתה היציאה הזו כפויה עליהם, על פי ה'. ביד חזקה ובזרוע נטויה חייב הקב"ה את אבותינו לצאת מעבדות לחרות. ההוצאה הזו הפכה להיות דגם לכל בני אדם שנבראו בצלם. לא רק איסור להחזיק עבדים בכפייה אלא גם איסור לבחור בחיי עבדות. גם אם העולם המערבי השתחרר ממושגי העבדות הקלאסיים הרי שאת תכונת האנושות איש לא יכול לשנות. ה"מנוס מחופש" קיים בכל חברה ובהרבה מצבי חיים. מי שעובד בשרות בתי הסוהר מכיר היטב את הפחד הגדול של אסירים מיום השחרור. העמידה אל מול כתלי בית הסוהר מצידם השני מאיים. כמה ספרים נכתבו על הבחירה של אסירים להינמק בתוך הכתלים הללו שמבטיחים סדר יום ושחרור מאחריות.

אנו נמצאים בסביבת עבודה שבה יש חינוך מועצם לצייתנות וקבלת מרות ולא של העצמה ואחריות. ובכל זאת – לימוד מקיף של מקורות ישראל – מחז"ל עוד חכמי זמננו מלמד שיש מגמה חזקה לעידוד העצמיות ולחינוך לאחריות אישית. את יתדותי אני תולה בדברי הרב קוק, בהקדמתו לפרוש ההגדה של פסח: "עולת ראיה":

ההבדל שבין העבד לבין החורין אינו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד.

איור יציאת בני ישראל ממצרים, משנת 1907 ע
איור יציאת בני ישראל ממצרים, משנת 1907 ע"י Providence Lithograph Company

אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד.
החירות הצביונית היא אותה רוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם.
מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזו שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית – במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב.

בדברים אלו מבקש הרב קוק להעמיד את כל חג הפסח, שעניינו יציאה מעבדות לחרות, על תודעת היחיד (והעם) את עצמו. התודעה העצמית של איש החרות היא נאמנות לרוח אישית, שבה אדם הנושא את צלם אלקים שבקרבו פועל מתוך נאמנות לרוח המיוחדת הזו. איש החרות אינו נולד כזה. יש צורך להכשיר את האנשים, בדרך של מערכת חינוכית ארוכה ומייגעת, בבית ובבתי הספר, לקראת גדילתם לנשיאה בעול העצמאות, שבה האחריות והסמכות כרוכות בטבורו של האדם. הנטייה הטבעית של ילד (ופעמים רבות הגיל אינו קובע) היא לחפש את התלות בגורם אחר שינהיג ויקבע עבורי. בשלבי חיים מוקדמים הנטייה הזו הכרחית. זוהי תבנית חיי האדם שבשונה מכל שאר בעלי החיים אינו מסוגל להתנהל בעולם באופן עצמאי למשך זמן ממושך. תביעתו של הרב קוק להוצאת אדם לחרות תואמת במידה רבה את הגישה הרווחת בחלק מעמדות המחקר ביחס לתלותיות האדם ובריחתו מן החופש. כך קרא אריך פרום לספרו "המנוס מחופש" שבו הוא תולה את הבסיס העיקרי של המאבק בין החרות לשיעבוד בבעיית התלותיות. פרום טוען כי הגישה העיקרית הנלחמת בחופש הינה הסמכותנות. החינוך לציות עיוור וכניעה אוטומטית כלפי ישויות חיצוניות ובהם ממסדים, רעיונות ואנשים. המודלים הנפוצים הקיימים הם בדרך כלל שלטונות טוטליטריים וממסדים דתיים, ששניהם דורשים מהאנשים החוסים בצילם, שיוותרו על החופש האישי המוקנה להם, ויביעו את עצמם רק באופנים שמסגרות אלו קובעות ומאפשרות להם. הציות שכלעצמו שהינו חסר משמעות וערכיות, הופך לערך נעלה ולמעלה טובה בעיני מסגרות כאלו, ואי הציות נתפס כעבירה חמורה שעונשה בצידה. מעניין להשוות את המודל שבנה אריך פרום (בספרו "מנוס מחופש") לדרך שסללה התורה בהוצאת ישראל מעבדות לחרות.

פרום הבדיל בין חירות שלילית ("חירות מאת") לבין חירות חיובית ("חירות לשם"). חוסר ההבחנה בין שתי החירויות הללו מביא אנשים לקריסה. הם בורחים מנקודה אחת אך לא בוחרים ביעד החרות כחפץ עצמי. הפער שנוצר אינו מתמלא ואז התנועה הטבעית היא "נתנה ראש ונשובה מצרימה". הצמיחה של האדם היא מטרת-על שמשמשת עוגן לעצמאות. החינוך לאחריות ולהעצמה אישית הוא הבסיס הראשון והעיקרי לחינוך האדם לחרות. גילוי הכוח שנתן לך ה' כדי לעמוד ולהתמודד עם כל אתגרי החיים הוא עיקר העיקרים בעבודת האדם בעולמו.

Photo: Israel's Escape from Egypt, illustration from a Bible card published 1907 by the Providence Lithograph Company | 1907 | by the Providence Lithograph Company

אולי גם זה יעניין אותך: