02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / הרב בני לאו / מאמרים / דרשות / הספד לאבא – נפתלי לאו לביא

הספד לאבא – נפתלי לאו לביא

דרשות

ב"ה, יום א טו כסלו תשעה, הספד לאבא

"טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון
להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות."

שמונים ושמונה שנות חיים ועוד מחצית השנה.

כשאבא אמר שהוא מתגעגע הביתה מחשבותיו נדדו לקרקוב. שם, בבית של סבא וסבתא ברחוב יוזפינסקה 3, היה עטוף בעשרות בני דודים וכולם סביב הסבא הגדול, הרב שמחה פרנקל תאומים אב"ד קרקוב. חמולה ענקית בבניין קומות רבוע עם חצר פנימית למשחקים. אי של שמחה.

העלייה לתורה בבר המצווה שלו, בבית כנסת הרמ"א, בפרשת בלק תרצ"ט (יוני 39) , היתה האירוע המשפחתי האחרון במהדורה המורחבת. כשבעים נפש היו באותה שבת, רק בני ובנות המעגל הראשון. סבא וסבתא, דודים ובני דודים. לאחר השבת נסעו לחופשה בהרי הטטרה ובחזרתם ללימודים בראשון בספטמבר פרצה המלחמה.

נפתלי לביא לאו, בגיל שנה בזרועות אמו, חיה לאו
נפתלי לאו-לביא, בגיל שנה בזרועות אמו, חיה לאו | תמונה: יד ושם

כך תם פרק העדן בחיי אבא. מאותה בר מצוה שרדו חמישה בני דודים את המלחמה, בכללם אבא ואחיו. הקשר בין שני האחים האלה תועד ונכתב על ידי הדוד בספרו "אל תשלח ידך אל הנער". איך אתאר לכם את אותה רעדה למראה אבא המתבשר על בחירת אחיו לולק לרב ראשי לישראל?

את גבורתו של אבא במהלך שנות המלחמה סיפרו ויספרו לדורות רבים, בזכות הדוד. כילדים לא שמענו מאומה מכל זה. היו סימנים והיו הערות אך לא היה סיפור.

לא היו סיפורים אבל היו מבזקים

ידענו אך על עבודתו במפעל הורטנסיה, שבו , כנער צעיר, הוא סחב שקי סודה במשקל 75 קילו. רק כששי חזר הביתה מהגיבוש של סיירת שקד, כל גבו וכתפיו קרועים עד הבשר, פתח לנו אבא חלון קטן וסיפר ביובש על עבודת הפרך הזו.

כשהוא לקח אותי לטרמפיאדה בדרכי לתחילת קורס קצינים, הייתה דמעה בזווית עיניו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי דמעה בעיני אבא. רק כשקראתי את הספר שכתב, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, שמעתי את סיפור הפרידה שלו מאבא שלו. פתאום ראיתי את תמונת הנגטיב הזו:

נובמבר 42 – סבא עומד מול אבא. זה להריגה וזה לשיעבוד.

39 שנים מאוחר יותר עומד אבא ששרד מול הבן שלו. אבא עומד ערב נסיעתו לארה"ב לשמש כאחד מבכירי שרות החוץ של מדינת ישראל, הקונסול הכללי בניו יורק. מולו הבן עטור במדי צה"ל וידיו אוחזות בנשק. רק אז הבנתי שהדמעה שראיתי בטרמפיאדה הייתה דמעת גאווה. כך נראית גאולה.

"עליך לומר קדיש, כי אמך אינה בחיים, היא מתה ברוונסבריק"

אבא לא החסיר יום ללא תפילין, בכל נסיעותיו ובכל קורותיו. תמיד ניסינו להוציא ממנו תובנות בענייני אמונה. הוא כמעט ולא שיתף פעולה. ידענו שהוא לא מוכן לומר תחנון בתפילה בשום מקרה. אך מהו טיב היחסים בינו לבין ריבונו של עולם לא ידענו. זה היה מבצרו הפנימי. רק לפני שנים ספורות הוא פתח לי חרך קטן בבונקר הזה. השבועות שבהם שהה בהתאוששות בצרפת לפני העלייה לארץ.

השחרור מבוכנוולד תפס אותו על צומת דרכים. איש צעיר בן 19 נטול הורים וכרוך בילד בן 8. באותם שבועות של התאוששות בכפר בנורמנדי היה העולם פתוח לפניו.

שבועיים היטלטל אבא בין עולמות. במשך שבועיים הוא לא הניח תפילין ולא הצטרף לתפילות. בחר להשהות את מערכת היחסים עם ריבונו של עולם. באחד הבקרים קיבל פתק קטן ובו כתוב בעברית:

"עליך לומר קדיש, כי אמך אינה בחיים, היא מתה ברוונסבריק".

זה היה הרגע שאבא קיבל את ההחלטה. לא משנה מה עובר בראשך. את מסורת בית אמא ואבא לא עוזבים.

נפתלי ואחיו ישראל לאחר השחרור, לפני העליה לארץ , צרפת 1945 | תמונה: יד ושם
נפתלי ואחיו ישראל לאחר השחרור, לפני העליה לארץ , צרפת 1945 | תמונה: יד ושם

כך מצא האיש הגדול הזה את כוחות הרוח לחתוך את התלבטויות המעבר ולחתור במהירות אל חיים יהודיים בארץ ישראל.

לפני כשנתיים, בזמן שעסקנו בפירוק הבית הישן של אמא ואבא, מצאתי באחד מאלפי המסמכים של אבא מאמר בעיתון בשם "דגלנו" – בטאון הנוער האגודתי". התאריך של המאמר אדר תש"ו. שם כותב המאמר נפתלי לאו. לצד שם הכותב יש סוגריים ובהם כתוב "(כפר סבא, לפנים במחנה בוכנולד)". קראתי את המאמר ולא האמנתי. בכמה מאות מילים מבטא אבא כאב עצום על ההשפלה שהוא חווה בעת העלייה לארץ. הוא מתאר את המאבק על הזהות היהודית בחברה היהודית המתחדשת. וכך הוא כותב:

"אנו ראינו במו עינינו כופרים ואפיקורסים שצעקו ברגעיהם האחרונים "שמע ישראל" בצוותא עם יהודים שומרי תורה. אנו זוכרים את הפרידה מהורינו הקדושים והאהובים ואת אמריהם האחרונים נזכור: "ילדים אל תשכחו רק להניח תפילין". נזכור הכל לנצח. "

אבא היה איש ספוג בגעגוע אל בית הוריו ויצוק בהחלטה להיות ריבון כיחיד וכעם. הוא לא היה מוכן להיכנס לעמדה של מיעוט וקבוצת שוליים בחברה הישראלית. לא היה מוכן שיקטלגו אותו בתור האחר. הוא השתלב במרכז העשייה הישראלית, החצופה והמפנה עורף לעברה.

כך הוא מצא עצמו חותר במשך עשור (שנות השישים) כמשתלב באצולה של התקשורת הישראלית, כעיתונאי וחבר מערכת ב"הארץ",

כך מצא עצמו פוסע למשך עוד עשור (שנות השבעים) יד ביד עם דמות הגיבור הצבר – משה דיין.

כך מצא עצמו הופך להיות דיפלומט ונציג בכיר של מדינת ישראל בשרות החוץ לעשור שלישי (שנות השמונים).

אבא עמד כדמות מרכזית בצמתים הראשיות של מדינת ישראל. כיועצם הקרוב של קברניטי המדינה השפיע על מהלכים מדיניים דרמטיים , "האיש החכם" כהגדרתו של דיין, ידע לנתב מהלכים ביטחוניים ומדיניים מורכבים בתבונה וברגישות. כך במלחמת יום הכיפורים, במבצע אנטבה, בסבסטיה ועוד ועוד.

במשך כל אותן עשרות שנים היה אבא דמות שונה בחבורה הפלמ"חאית שעיצבה את המדינה. גם ללא כיפה, בכל מקום היה מקפיד על קלה כבחמורה. שבת, כשרות, תפילה, בלי שום הנחות. מעולם לא החצין את עולמו הפנימי, זה הקשור בטבור לאמא ואבא בגליציה. השדר שלו היה ישראלי , הזרימה התת קרקעית הייתה יהודית שורשית.

ואז הגיעו שנות הזקנה.

ירושלים אימצה את אבא ואמא בחום. השנים הראשונות היו נפלאות. אחיו הגדול שיקו ז"ל עבר גם הוא לגור בשכונה עם הדודה הטובה היקרה והאהובה ופתאום נקשרו מחדש אותם קשרים עמוקים ועתיקים בין האחים והגיסות.

איזו חוויה הייתה לראות את אבא ושיקו יושבים במניין שלהם בשטיבלאך ומדרגים את בעלי התפילה, בקודים השייכים רק להם. הומור גליצאי מושחז שמשאיר את שניהם עם ניחוח של בית עתיק.

אבא נהנה לבחון את החסידים הצעירים ולראות אם הם יודעים משהו על מוצאם. הם, מצידם, עמדו משתוממים מול היהודי הזקן והמגולח הזה ששוחה בסגנון חופשי בכל רזי הרזין של החסידות לענפיה ושורשיה.

לשלכת קצב משלה.

זה התחיל בנהיגה. בפעם הראשונה שאבא, הנווט האולטימטיבי, טעה בדרך אמא קלטה מיד.

ביום הולדת שמונים מסר אבא את מפתחות הרכב לאיל"ר והתחיל בתהליך ההתכנסות. כששאלנו אותו מה הוא מאחל לעצמו ענה בציניות האופיינית לו: "שלא אפול לידיים שלכם".

הניידות הלכה והשתבשה. כל פעם הטווח הלך והצטמצם. ציוני הדרך היו ברורים. אבא נסע איתי לשיעורים ובדרך חזרה הורדתי אותו תמיד בשטיבלאך לתפילת ערבית של עשר בלילה. בהתחלה היינו נפרדים שם וכל אחד ממשיך לדרכו.

אחר כך המשכנו עד לפינה של החי"ש ומחלקי המים, מרחק חמישים מטר הליכה מהבית, אחר כך עשינו את הסיבוב עד לפינה של החי"ם ומחלקי המים, מרחק עשרה מטרים.

בהמשך נכנסנו ברוורס עד לכניסה לחדר המדרגות, נקודה בה יכולתי לראות שהוא נכנס בשלום. אחר כך עברנו לכניסה ידנית, אחר כך לכסא גלגלים. בהתחלה עוד היו שיחות של לילה שבהם בקעו הזכרונות לחלל האינטימי של הרכב. אחר כך התחילו השתיקות.

אבל מבט העין המשיך עד הרגע האחרון. עין חדה, עין חיה, עין עמוקה ובוחנת. לא מחמיצה דבר. סקרנות של ילד בגוף בוגדני.

"כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך".

בכל השנים האחרונות שבהן בגד הגוף זכה אבא לגדודי מלאכים שליוו אותו בכל דרכיו.

מכתב אחרון שכתב אבא בכתב ידו ממוען לשמואל, איש מכון פויירשטיין, שבא לעזור לאבא בבלימת הנסיגה. וכך אבא כותב ביום כג באלול תשס"ח:

"מסתבר שלכל מקרה של מזל ביש ישנה תשובה גואלת. כך קרה לי שלאחר חודשים של התבודדות בין כותלי ביתי בחוסר מעש, וזאת לאחר שנים של פעילות אינטנסיבית בתחומי חיים רבים, נפגשתי בך, כמלאך מן השמים, שליחו של ידידי מזה שנים, ר' ראובן פוירשטיין, שהפיח בי רוח חדשה".

שלוחים רבים לו למקום. לפני שלש וחצי שנים הפציעה לעולמנו דפני, הישר משדה התעופה.

Dafni , was the light in Aba's world. finding the sun towards cloud. Dafni was part of Aba life. He loved you so much. Friday morning you told him that you will leave on Monday to visit your family. He reacted with kiss and willing to see you soon. We love you Dafni. You will be part of us forever.

כל כך הרבה אנשים חיפשו את הדרך להפציע לתוך עולמו הכמוס של אבא. יהודים ושאינם יהודים, מבוגרים וצעירים, באו לראיין, לשוחח ולהוציא ממנו עוד שביב של חיים. לכולם אבא ענה בסבלנות, עקף מכשולים מביכים, בתבונה אין קץ התמודד עם המוגבלות שנכפתה עליו.

קבוצת מתפללים מבית כנסת הרמב"ן, בניצוחה של סילבי לזובסקי, הגיעו בתורנות בכל בוקר להניח תפילין עם אבא. אחרים סייעו לאבא בכניסתו וביציאתו מבית הכנסת, אחרים סייעו לו עת השתדל לעמוד מכסאו לתפילת העמידה ולקדושה. 

הגיעה שעת הפרידה. עוד לא עת העיכול. אני מסתכל על מה שהותרת אחריך, ומאמין שעץ כרות מסוגל לייצר יער מחודש. כמה גאווה הייתה לך למראה הנכדים והנכדות הבונים את ביתם בשילוב של חיים ישראליים ויהודיים. איזו התרגשות הייתה זו לשבת איתך על הטרובינות של בית הספר לקצינים ולראות עוד נכד או נכדה משתלבים בשרשת ההנהגה של המדינה היקרה שלנו.

בשבת לפנות בוקר הוצאת נשמתך. בבתי הכנסת קראו על יעקב שבמקלו עבר את הירדן והיה לשני מחנות. אני מדמיין את המקל שלך כנס להתנוסס. דור שלם של ישראלים, מכל צבעי החברה ומכל צדדיה, גדלים על הסיפור שלך. הפכת להיות לדגל ולמופת. על אם הדרך עץ נכרת ויהי לתורן.

לך לשלום אבא אהוב. תנוח בשלום בחיק אמא ואבא שאליהם כל כך התגעגעת. את האפר מרוונסבריק ומטרבלניקה נניח על פי צוואתך בתוך עפר אדמת ירושלים ונתנחם בנחמת ציון ובבנין ירושלים.

"כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף"

נפתלי לאו-לביא | 1926-2015
נפתלי לאו-לביא ז"ל 2014 - 1926
אולי גם זה יעניין אותך: