02-623-6223אמציה 4 ירושלים

אתנחתא

מבוא

אתנחתא – מנוחה, הפסקה,
רגיעה בין מעשה למעשה.
(מילון אבן שושן)

קצב החיים המסחרר לא מאפשר כמעט להרים ראש מהיי המעשה. מתנה טובה הנחיל עם ישראל לעולם כולו ושבת שמה. באה שבת – באה מנוחה. חלק מביטויה של מנוחת השבת הוא עצירה לזמן רוחני. מאז ראשית ההיסטוריה היהודית הוקדשו בשבת פרקי זמן ל״דרשה״ – חוויה בה עמדו דרשנים לפני קהל מתעניין, גברים נשים וטף, ושרשרו יחד קטעי מקרא עם פסוקי נביאים, מתובלים בשאלות השעה וביסודות האמונה.

היתה זו הזדמנות להגיב לאירועים מקומיים או להתפלמס עם דעות של כיתות וכופרים, הכול דרך ״פרשת השבוע״. הקהל היה מגיב לדרשה באופן פעיל. לדרשן טוב היה מוניטין והכול היו רצים לקראתו. מקום הדרשה הפך להיות מרכז האינפורמציה הקהילתית. שם נפגשו כולם, שמעו את הדרשה, ניתחו את רמזיה, והגיבו לחיוב או לשלילה למסריו של הדרשן. מאות שנים התנהל מוסד הדרשה הציבורית בשבתות ובחגים.

בחברה המתועשת שלנו החליפה התקשורת, הכתובה והאלקטרונית, את הדרשה העממית. מקום המפגש התרבותי הפך להיות העיתון או המסך. האופי השתנה אך המהות נשארה בעינה: לנצל את זמן האיכות של השבת ולהרים את הראש מעל ומעבר לשטף החיים.

אתנחתא - קריאות בפרשת השבוע - הרב בני לאו

אתנחתא – קריאות בפרשת השבוע – הרב בני לאו

לפני שלוש שנים הוזמנתי על ידי מר דוד לנדאו, אז העורך הראשי של עיתון ״הארץ״, לנסות ולכתוב טור פרשת שבוע במדור ״תרבות וספרות״ (בעריכת בני ציפר). ההזמנה הזו ריגשהוא תגרה אותי. ריגשה – כי היא החזירה אותי לשנות ילדותי, בשנות השישים, בהן הייתי הולך לישון עם מנגינת מכונת הכתיבה של אבא שעבד כעיתונאי וכחבר במערכת ״הארץ״.

תגרה – כי שנים רבות אני מבקש לבוא במגע עם ציבור ישראלי משכיל שלא צמח דווקא בערוגה שממנה באתי. פרופיל הקורא של ״הארץ״, משכיל וליברלי, ביקורתי וחופשי, מחייב להגיש ״דרשה״ שמכבדת את קוראיה ואינה מכונסת בתוך עצמה. אחד הכשלים הגדולים ביותר בחברה הישראלית הוא היעדר נגישות לשפה היהודית התורנית. ישראלי אינטליגנטי שהתחנך במערכות החינוך הרגילות מתקשה בקריאת ספרות מקור יהודית מהעת העתיקה או מימי הביניים.

חלק ממשימת הדרשה הוא להנגיש את השפה אך לא לרדד אותה. דרשנים משתמשים לצורך הכנת דבריהם בכל מאגר המידע שרכשו בשנות השכלתם. דרשן שגדל בסביבה למדנית ישתמש הרבה בעיונים תלמודיים, דרשן חסידי בדרשות חסידיות וכן הלאה. גם הדרשות שלי מבטאות את המרחב שבו גדלתי. בית גידולי מורכב מהפן המסורתי והישראלי. הפן המסורתי כולל את העיון המקראי עם פירוש רש״י והנלווים עליו, את העיון התלמודי ואת מסורת ישראל. הפן הישראלי כולל את הספרות והשירה, הגיאוגרפיה וההיסטוריה, הפוליטיקה והחברה. ההרכבה הזו יוצרת תרכובת אחת ולא תערובת. לתרכובת זו בעולמי אחראים רבים: בראש וראשונה הורים ואחים שיצרו את הסביבה המורכבת הזו, אחר כך אשתי וילדי שעמלים יחד איתי להמשיך את הדרך הזו. הקהל הראשון שבאוזניו השמעתי את דברי התורה היו אנשי קיבוץ סעד, שם בניתי את ביתי ושם העמקתי את הזהות הזו. מבית הגידול הזה עלינו, משפחתי ואני, לירושלים, וכמעט עשור שאנו זוכים לחיות וללמוד בקרב אנשי קהילת הרמב״ן בשכונת קטמון. בית גידול נוסף שלי הוא ״בית מורשה״ בירושלים, בראשות פרופ׳ בנימין איש שלום, המשלב אותה תרכובת וממלא תפקיד של חממה לגידול אנשי תורה עם דרך ארץ.

את הקובץ אני מבקש להקדיש לעילוי נשמת חותני, ידידיה כהן ז״ל, איש אשכולות, שהשכיל ליצור דגם של איש ״ו״ החיבור: תורה ועבודה, תורה ומדע, ובעיקר תורה ודרך ארץ. הקיץ מלאו חצי יובל שנים לפטירתו וככל שעוברות השנים מתבררת יותר ההחמצה הגדולה של הליכתו בגיל צעיר לעולם האמת. בזכות חותנתי, רחל, נשמרת לאורך כל השנים תבנית הבית המיוחד הזה.

אסיים בתודות לכל מי שטרח ועמל בהפקת הספר. בני ציפר ובני מר, עורך המדור וסגנו, על ההזדמנות המתמשכת לנהל את הדרשה הציבורית של קוראי ״הארץ״. דובי איכנולד, שבחברות ובמקצועיות מדרבן אותי להוציא את פירות עטי. אשתי נועה ערכה את הדפים בכל שבוע. נצר, בני, עזר לי בעבודת המחשב בריכוז הקבצים ובהכנתם לדפוס. עריכה לשונית נעשתה על ידי מימי ברעם ואת הניקוי הסופי עשה בני ידידיה. קותי טפר וצוותו המסור, במיוחד מיכל אלון, הפיקו את הספר במיומנות ובמהירות, כדרכם ובטוב טעמם, כדי שיראה אור לקראת סוף השנה הנוכחית.

עם צלילי חודש אלול אסיים במילותיו של יהודה עמיחי, הקורא בתנ״ך, ושב וקורא בו:

ובחזרה אנחנו מתגלגלים יחדו וכל שנה אהבתנו מתחדשת
(יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, עמ׳ 28)

בנימין לאו, ירושלים ר״ח אלול תשס״ט