02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / אתגרי השעה / אתגרי השעה - שמיטה / השמיטה – מחשש לאתגר

השמיטה – מחשש לאתגר

אתגרי השעה - שמיטה
הרב בני לאו - רב קהילת בית כנסת הרמב''ן

מאת:  הרב בני לאו – רב קהילת בית כנסת הרמב"ן

מ

אז ימי ראשית הציונות ועד היום הפך הויכוח על היתר המכירה להיות הסמן למצב הכוחות בין הרחוב החרדי, הנאבק נגד ההיתר, לבין הרחוב הציוני הדורש לאחוז בהיתר לטובת חקלאות תוססת ומודרנית.  השמיטה הפכה להיות כלי ניגוח פוליטי ודבר לא נשאר מהוד הקדומים שבה.

חלק א – בזיונה של שמיטה – תמונת מצב.

בראשית הייתה מצות שמיטה – מערכת כוללת של חוקים חברתיים שנועדה לצמצם פערים ולאפשר הזדמנות חוזרת לנחשלים בחברה. " שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה…שנת שוויון ומרגוע ושלום אלוהי שורר על כל אשר נשמה באפו". (לשון הרב קוק בהקדמה לספרו "שבת הארץ").

האידיליה הזו הייתה רלוונטית לחברה חקלאית הפועלת ממערכות ייצור עצמאיות ומנהלת חיי כלכלה פנימיים. עוד בימי השלטון הרומי השתנו פני הארץ והכלכלה התעצמה לידיהם של בעלי הון. מצוות השמיטה כבר לא דברה בשפת השוק והיה צורך חיוני לתרגם אותה למציאות הקיימת. הלל הזקן (ימי הורדוס) חידש במערכת החקיקה את מנגנון ה"פרוזבול" שבעיקרו פועל כ"כביש עוקף" למצוות שמיטת הכספים. יהודי לא צריך לחשוש יותר שמא הלואה שיתן לרעהו תישמט ותימחק ללא זכר. על ידי שימוש במנגנון ה"פרוזבול" ההלוואה תישאר גם לאחר שנת השמיטה. מאז ועד היום משתמשים כל צרכני ההלכה במנגנון הזה בלי להרגיש איזה אי נעימות או תחושת כשלון: ההכרח לא יגונה.

לעומת הפן הכספי של השמיטה – שטופל על ידי חכם קדמוני גדול כהלל – הוזנחה שמיטת הקרקעות, המצווה המוטלת על יהודי לנטוש את אדמתו לשנה ולהפקירה לסביבה. יש ויכוח בין היסטוריונים אם מצווה זו נשתמרה בקפדנות בימים עברו או שמאז ומתמיד הוזנחה וזולזלה. אין ויכוח על כך שמאז ש"גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו" (לשון תפילת המוסף במועדים) לא היה דיון רציני בשאלת תוקפה של מצווה זו. היא לא הייתה רלוונטית לאף אחד.

עם ההתעוררות הגדולה לשיבת ציון בסוף המאה ה – 19, התעוררו גם חלק מרבני ישראל ונדרשו לדון במצוות השמיטה. לחלקם היה ברור שאם ישראל ישובו לאדמתם וישמרו את מצוות השמיטה כהלכתה – תבוא הגאולה. המצווה תוארה בצבעים עזים של שמירת הרמוניה בין אדם לאלקיו. העדינות שבמצווה, הכוח הנדרש מהחקלאי הרואה את אדמתו מופקרת ואינו מתערב – שורטטה באינטימיות רומנטית על ידי חולמי שיבת ציון. בין אותם חולמים היה גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בראשית דרכו, עוד בשבתו בחו"ל, היה הרב קוק מגדולי המתנגדים למכירת קרקעות ישראל לנכרי, פתרון שנועד לעקוף את האיסור של עבודת הקרקע בשמיטה. רק עם עלייתו לארץ הוא הבין את מה שהבינו רבנים שהיו מחוברים להתיישבות לפניו. אותו שינוי במציאות שחייב את הלל הזקן אלפיים שנה לפני כן להתמודד עם "שמיטת הכספים" מחייב כיום את שבי ציון המתמודדים עם חקלאות מודרנית, יצוא פירות ותעשיית מזון. הרב קוק שינה את עמדתו והפך להיות לנושא דגל "היתר המכירה".

מאז ימי ראשית הציונות ועד היום הפך הויכוח על היתר המכירה להיות הסמן למצב הכוחות בין הרחוב החרדי, הנאבק נגד ההיתר, לבין הרחוב הציוני הדורש לאחוז בהיתר לטובת חקלאות תוססת ומודרנית. השמיטה הפכה להיות כלי ניגוח פוליטי ודבר לא נשאר מהוד הקדומים שבה:

הסוחרים הגדולים מתעוררים. הזדמנות לארגן שווקים גדולים של תוצרת ללא מגע יד יהודי: "ללא חשש שביעית". גופי כשרות חרדיים נרתמים לחיזוק ועידוד הצריכה מיבולי נכרים. הרשות הפלסטינאית מורידה דמעות תנין על האכזריות של הכובש הישראלי המונע מעבר מהיר וחלק של תוצרת חקלאית עבור נזקקי הרחוב היהודי. הרחוב החרדי מגדף את חיילי צה"ל שאינם מתנדבים למסור את נפשם במעברי הגבול כדי להבטיח את טובת האזרחים הנאמנים שתלויים בחסדי הרשות…

מצד החקלאים, מתרחשת לה מלחמת קיום לנוכח השתלטות מתמדת של חקלאים משטחי האוטונומיה, ירדן ושאר מדינות העולם. לא כאן המקום לתאר את עומק השפל בו נמצאת החקלאות היהודית. בשטח אין ואקום. כל גידול שננטש מתמלא מיד במגדלים פלסטינים, ירדנים ובעדרי מרעה בדויים. תופעה זו מתרחשת גם ללא קשר לשמיטה, אך שנת השמיטה מעצימה את הקשיים ומחייבת התמודדות נוספת.

הציבור העירוני, שהוא רוב הציבור, כמעט ואינו מודע למאבקי ההישרדות של קומץ החקלאים היהודיים. במסגרת אווירת ההפרטה האופפת את החברה שלנו לא מעניין אותי כלום מלבד מחיר השוק. רוב הציבור הישראלי אינו יודע שהשמיטה נכנסה. רוב גדול מאלה היודע שהיא נכנסה בטוח שמדובר בעוד צרה הקשורה לאיזה רכיב "דתי" של דיני כשרות המזון. כשם שמוכרים חסה ללא חשש תולעים, פרי ללא חשש ערלה, וירק ללא חשש טבל, כך מוכרים תוצרת חקלאית "ללא חשש שביעית". השביעית חדלה להיות מצווה מכוננת של החברה הישראלית ונהייתה עוד "חשש", ממיני החששות המלווות את היהודי הדתי.

הציבור החרדי, הרגיל לדקדק במצוות מוצא עצמו בהתארגנות מעניינת ואינטנסיבית. מחלוקת בין הפוסקים מחייבת את תושבי בני ברק לשמור על שיירי הירקות, גם מגידולי נכרים, בפח מיוחד. החששות המלווים את המצווה מעמידים את כל המטבח בצרורות של שאלות שמניבים ערמות של קונטרסים ודיונים הסובבים סביב שאלות: "כיצד סוחטים לימונים", "מה עושים עם קליפות השקדים" ועוד כהנה וכהנה, כרגיל בעולמה של הלכה מדוייקת ומדוקדקת. המצטיינים ברחובה של עיר עושים מעשה של ממש. הם "רכשו" אדמה חקלאית שיש עליה גידולים (תמורת סכום סימלי) ובכניסת השנה החדשה הם פשוט "שמטו" את האדמה "שלהם". על ידי כך הם קיימו למעשה את המצווה המחייבת לשמוט קרקע. ולגודל הציניות – במודעות הרבות שנילוו למעשה מניפולטיבי זה מכנים את האנשים האלה "גיבורי כוח עושי דברו". אוי לאותה בושה.

גם בקרב חוגי הציונות נשמעים קולות המערערים את ההיתר. לעומת הקבוצה החרדית הליטאית, שמאז ומעולם לחמה נגד היתר המכירה כסמל למלחמה כוללת בציונות, מתגברים בקרב הציונות הדתית הקולות המבקשים לקדם את רעיון הגאולה על ידי חיזוק מצוות השמיטה כהלכתה, ללא צורך בהיתרים דחוקים. בראש קבוצה זו נמצא מכון התורה והארץ (בנשיאות הרב יעקב אריאל) שעושה מאמץ עילאי לפתח את המסלול של גידול תוצרת של פירות וירקות בקדושת שביעית. קבוצה זו מבקשת לקדם את רעיונותיה על ידי התארגנות של "אוצר הארץ". אך ההתמודדות הזו לא מסוגלת לכסות על כל הגידולים. חשוב לציין שלעומת הקבוצה הליטאית, שמתהדרת בכך שמילאו את ירושלים ביבולי גויים, הקבוצה הציונית היא קבוצה אידיאליסטית שמקדישה שנים למציאת פתרונות פנים – הלכתיים לשמירת שמיטה עם שמירת החקלאות היהודית. דא עקא, המאמץ לשמור שמיטה כהלכתה יצר תודעה של שחיקה מתמדת וזילות לכל היתר המכירה. בין כך ובין כך התמעטו ביותר הקולות המחזקים את החקלאות היהודית במלחמת הקיום שלה.

אם כן מה נשאר מהודה ותפארתה של השמיטה. גרוטאה חבולה ומיותרת.

חלק ב – השמיטה כאתגר חברתי

כיצד נעבור את שנת השמיטה בכבוד? מהם הדגשים שעלינו לשים במוקד השנה, במערכת היצרנית, במערכת הצרכנית ובמערכת החינוכית?

1. המערכת היצרנית – החקלאים.

כל בר בי רב יודע שההלכה מסוגלת ומעוניינת להתמודד עם קשיים שעשויים להיווצר בין ההלכה לבין המציאות המשתנה. מה שלא מספיק מפורסם הוא שהפתרונות ההלכתיים באים ביחס ישיר למידת הלחץ שהפוסק (והציבור שבסביבתו הוא חי) חש בנושא הנידון. כמובן שיש איסורים ששום לחץ חברתי או סביבתי אינם יכולים להם: "אין עצה ואין תבונה נגד ה'". אולם באיסורים מדרבנן, ישנם שלל פתרונות הלכתיים שעומדים לרשות הפוסקים.

עמדתו של הרב קוק זצ"ל ביחס לשנת השמיטה מדגימה את הדבר בצורה הטובה ביותר.

כל עוד היה הרב קוק בחו"ל, רחוק מן החקלאות הישראלית ומהחקלאים היהודים, החזיק בעמדה האידילית – אוטופית של שמירת שמיטה כהלכתה, ללא הזדקקות לשום היתר. רק עם עלייתו לארץ והמפגש עם המושבות הבין הרב קוק את הלחץ והצורך בהיתר המפקיע למעשה את איסורי השמיטה של סחורה חקלאית מתוצרת יהודית. גם חותנו של הרב קוק הגאון האדר"ת עבר תהליך שכזה, כפי שהעיד עליו חתנו (אגרות, קז): "שבעת שהיה בחו"ל והיה רחוק ממקום המעשה ולא ידע את גודל הדוחק וחורבן הישוב וסכנת הנפשות התלוי בענין השמיטה אם לא נעשה על פי איזה דרך של היתר, ויתר מזה חורבן היהדות ופריקת עול תורה בכלל שיצמח מזה ח"ו, כי הפוקרים רוצים שיצאו הרבנים באיסור, ויהיה להם מזה נצחון גדול, ויראו לכל שאם ישמעו להרבנים תיחרב הארץ וישמו השדות והכרמים ויתפסקו כל חיבורי המסחרים מהיינות ומתפוחי הזהב וכל יתר יבול הארץ, שכל חיי הישוב ממש תלויים בהם, על כל פנים מרחוק כששמע את טענת האוסרים והמתירים היתה דעתו וכן דעתי אז נוטה לאוסרים והוינן נקטין בדעתין טובא על המתירים. אמנם כאשר בא לארץ וראה הכל בעיניו…אף שהלב כואב הרבה על כל מה שאנחנו זקוקים לזה, מכל מקום ההכרח לא יגונה, והננו מוכרחים להכנס בפירצה דחוקה ולסמוך על דרכי ההיתר."

את הלחץ שחש הרב קוק זצ"ל בשעתו חשים רק רבנים הנושאים על שכמם אחריות כלל ישראלית. לכן התמידה הרבנות הראשית בכל שנותיה בתמיכה ב"היתר המכירה", למרות הפקפוקים שקמו עליו. לעומת הרבנות הראשית התמידו הרבנים מהחוגים החרדיים להחרים את תוצרת היתר המכירה והשתדלו לספק לציבור שלהם תוצרת "ללא חשש שמיטה" – תוצרת נכרית. כך התנהלו שתי המערכות בדו קיום סביר. גם הרב עובדיה יוסף מתמיד בתמיכתו בהיתר, מתוך אחריות לחקלאים ולחקלאות, וחבל שכל ציידי הכותרות מדרשותיו של הרב בבית כנסת היאזדים לא שמעו את דבריו הבוטים והישרים לחיזוק ההיתר בכל כוחו. הרב עובדיה מצטט את דברי "ישועות מלכו" שכתב: "שעל ידי פחזותם של האשכנזים יצאה מכשלה גדולה כי יעבדו ישראל בעצמם את שדותיהם (אף בלי היתר מכירה)". רק התעלמות מהמצב החברתי בישראל יכולה להביא לפסילת ההיתר בצורה טוטאלית.

אנו מוכרחים להתייצב בקול ברור ורם לצידם של ארגוני המגדלים ולתבוע מעצמנו ומסביבתנו להחמיר בקניית "כחול לבן" – בדווקא בשנה זו.
כנגד כל המודעות של סוחרי שביעית, המשתבחים באספקת יבול נכרים, אנו צריכים לגבש מדיניות של צריכה יהודית. חובתנו להודיע בבתי הספר, בתנועות הנוער, בבתי הכנסת ובכל כינוס אפשרי, שכל צריכה מתוצרת נכרית פורמת עוד ס"מ בדגל של הציונות.

2. המערכת הכלכלית – השמיטה כתיקון חברתי

כל לומד תורה יודע שמטרתה של "שמיטת הכספים" היא לצמצם את הפערים שבין אוכלוסיות שונות בחברה. לאחר שהלל הזקן מיסד את הפרוזבול ועקף דה-פקטו את מצוות שמיטת כספים נותרנו עם פתרון אך ללא מצווה. ברור שהעקיפה של קיום שמיטת כספים מועילה לשוק הכלכלי, בודאי במושגים של מעמד הביניים וללא ספק גם במערכות כלכליות גדולות, שללא פרוזבול לא היו מסוגלות כלל להתנהל. אלא שבמערכת החיים החברתיים בארץ יש צורך עצום לקידום ודרבון של גופים העוסקים בצמצום הפערים – כל אחד בדרך שלו. שנת השמיטה יכולה וממילא צריכה להיות שנה שבה החברה, בכל שדרותיה, עוסקת בחיפוש הדרך הנכונה להעצמת החלשים על ידי היסוד המקורי של השמיטה – הסתלקות החזק מאחיזתו. בדרך כלל אנו משאירים את הויכוח שבין התומכים בצמיחה לבין הדורשים תמיכה וטוענים שהתורה מכילה את שני הקולות הללו גם יחד. אבל בשנת השמיטה יש העדפה ברורה לקול הדורש מהחזק לשחרר את בעלותו ולוותר מקנייניו לטובת החלש. את הדבר הזה אפשר לקדם על ידי שדולה חברתית בכנסת, על ידי יצירת קשרים עם גופים כלכליים משמעותיים ובעיקר על ידי יצירת אקלים חברתי מעודד.

3. המערכת האקולוגית – השמיטה כ"שבת ירוקה".

השבת באה להעמיד את האדם על מקומו ולתקן את בעלותו על האדמה, ועל כל מעשה בראשית. "מלאכה היא כל התערבות של בני אדם בסדרי העולם החומרי, בין אם היא בונה בין אם היא הורסת. "מנוחה" היא מצב של שלום בין האדם ובין הטבע. אסור לאדם לגעת, לשנות בכל דרך שהיא, לא לשפר ולא לפגוע. השבת היא יום של הרמוניה גמורה בין האדם לבין הטבע" (אריך פרום).

"ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות". העצירה של החרישה והזריעה יוצרת את הגבול הברור של האדם.

פסוק זה שנוי במחלוקת תנאים אם עניינו שבת או שמיטה. לענייננו אין הבדל. העצירה המחויבת לשבת היא העצירה המחויבת לשמיטה. אי אפשר לעצור את זה ללא זה.
בשנת השמיטה האדם צועד אחורנית, מניח ליצירה על מנת לתת לאהבת הכלולות של האדמה והגשם להיפגש שוב, ללא מגע ידו. כך שב האדם אל טבעו, אל נקודת העדן שלו, אל מקומו הנכון בהרמוניה הנפלאה שבין ארץ ושמים.

כך ניסח את הדברים הרב קוק, באורות הקודש (חלק ב, תקסג):

העולם עומד להתעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האומללה, שתואר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזריה והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תיקח לה תואר עליון יותר.

את המנגינה הזו משמיעים במשך כל השנים אנשי מפלגות הירוקים. בדרך כלל קולם נשמע כלקוח מהררי שוויץ ומפליה. הלחץ הישראלי בכל החזיתות: כלכלי, חברתי ובטחוני – לא מאפשר להתעלות אל המנגינה הרגועה הזו: "ולא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה". שנת השמיטה באה כדי לאפשר לנו לחזור לאותו עדן ולאותה תובנה, לה' הארץ ומלואה. גם בלי להיות נביא זעם אקולוגי אפשר להבין שהתעשיה הפלסטית וגרורותיה אינם מטיבים עם העולם. בקלות רבה יחסית אנו יכולים לבטא את האהבה שלנו לעולם ויותר מכך את האחריות שלנו לשימורו. הפרדת פסולת אורגנית מפסולת תעשייתית אינה משימה מסובכת. זה אתגר לא רע להכניס הביתה "פח שמיטה" לא רק בגלל "חשש שביעית" אלא בגלל החשיבות שבמיחזור חומרי הטבע. אנו יכולים להכניס למערכות החינוך את הנושא של איכות הסביבה כחלק דומיננטי מהוראות ה"שמיטה".

4. המערכת הקהילתית – שמיטת שעות

מכיון שרוב האזרחים במדינה אינם חקלאים ולרובנו אין קרקעות לגידולים חקלאיים שמפרנסים אותנו יש צורך לתרגם את רעיון השמיטה אלינו במציאות החיים המתחדשת. הדבר שיש לנו יקר מכל הוא הזמן. כולנו שקועים במרוץ החיים ומשתדלים לנצל את הזמן, כשם שחקלאי היה משתדל לנצל את האדמה להוציא לחמו ממנה. מכאן נולד הרעיון של שמיטת שעות לטובת הכלל. כל אחד מחברי הקהילה מתחייב לשמוט שעה אחת בשבוע ולהקדיש אותה למישהו (פרטי או ארגון) שלא היה מגיע אליו באופן אחר. שמיטת השעות היא מיזם שמבקש לעורר את הקהל לשימת לב אל הרעיון המרכזי של השמיטה, של יישור קו כללי בין כל תושבי הארץ.

סיכום:

אם צריך לסכם את העולה מכאן במשפט אחד הרי שמגמת הדברים היא להעביר את נושא השמיטה מתחומי שיעורי ההלכה ולהנחילו למרחב המלא של החיים הישראליים והיהודיים. לשנות את אווירת החשש המלווה את המצווה ולהאיר אותה באור של אתגר. להוציא את המצווה מהמצור הדתי והפוליטי אליו הוכנסה ולהנחיל אותה לכלל הציבור שאינו יודע איזה אוצר נמצא בין נכסיו הרוחניים.

חלוקת משאבי הזמן בין העיסוק בפירות וירקות בשנת השמיטה לבין העיסוק בחיזוק החברה ויחסי האדם לארצו טעונים שידוד מערכות מלא. העיסוק החקלאי מצד היצרנים צריך לקבל את הגיבוי המלא על ידי צריכה נכונה. אך זה רק חלק מזערי מסדר יומה של החברה הישראלית. עיקר העיסוק צריך להיות בהעתקת ליבה של השמיטה למחוזות החברה והרוח ועל ידי זה ניתן יהיה להחזיר את המצווה לתפארתה.

אולי גם זה יעניין אותך: