02-623-6223אמציה 4 ירושלים

זמן חמלה עכשיו

טורו של יום
ד

מאת:  ד"ר איילת ליבזון

מלמדת במת"ן וחוקרת בפרוייקט 'יהדות וזכויות אדם' במכון הישראלי לדמוקרטיה.

ב

יממה האחרונה החל צה"ל להוציא את כוחותיו מרצועת עזה, בשאיפה לסיום מבצע 'צוק איתן'. קולות התותחים עוד רועמים באוזנינו, ובעוד יממה נתכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לקריאת מגילת איכה ולאמירת קינות. איזה צום יהיה זה השנה?

הפורענות והאבלות מלווים אותנו השנה לא רק מאז י"ז בתמוז, אלא כבר שבעה שבועות מלאי מתח ודמע. הימים הסוערים האלו חשפו שתי התמודדויות מרכזיות עם קשיי השעה. מצד אחד, ראינו בשבועות האחרונים את עוצמות ההתנדבות, ההירתמות, והארת הפנים של רבים רבים מיושבי העורף לטובת תושבי הדרום, החיילים ומשפחותיהם. מצד שני, מבצע 'צוק איתן' הסעיר את הרוחות עם ויכוחים חריפים מעל גבי העיתונות והרשתות החברתיות, כאשר קולות הקיצון תופסים כהרגלם את הכותרות. אלו טוענים שיש להתייחס לכל 1.8 מיליון תושבי רצועת עזה כאל מחבלים, ואלו טוענים שמדינת ישראל עסוקה אך ורק בפשעי מלחמה. כמו בכל מצב מדיני וצבאי מורכב, כנראה שהאמת איננה יכולה להצטמצם בנקודות הקיצון.

מדרש מפורסם מאיכה רבה מציע לנו להתמודד עם התמונות הקשות של אובדן, צער ושכול בצורה אחרת מאשר דרך המילים. המדרש ארוך וציורי מאוד, אך לטובת הקיצור אסכם כאן את חלקו הראשון. ה', יחד עם מלאכי השרת וירמיהו, סוקרים את חורבן המקדש הראשון. הקב"ה בוכה ומצטער, ובמילים מצמררות פונה לירמיהו ומבקש ממנו לזמן את משה ואת אברהם, יצחק ויעקב:

אמר הקב"ה לירמיה אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, ואין לך כאב לא עלי ולא על בני, לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם שהם יודעים לבכות.

לאחר שהקיצו משנתם, פונים כל גדולי האומה אל הקב"ה ומתחננים אליו שירחם על ישראל וישיב אותם לארצם. האבות שוטחים בפניו של הקב"ה מגוון טיעונים המצדיקים את רחמיו, אך ה' איננו נענה. אפילו טיעונו הלמדני של משה רבנו איננו משכנע את הקב"ה:

אמר משה לפניו: 'רבש"ע כתבת בתורתך 'ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' (ויקרא כב:כח), והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה ואתה שותק'.

אמנם ה' בכבודו ובעצמו אסר בתורה על הריגת אם ובנה ביום אחד, אך כמו במקרים רבים הטיעון התיאורטי והדרישה התורנית אינם מונעים את קיומו של העוול במציאות האנושית.

המשא ומתן הממושך כמעט והעלה חרס. תגובתו של ה' איננה ונראה שמידת הרחמים לא תוכל הפעם להתגלגל ולכסות על מידת הדין. עד שלפתע בוקע קול חדש שלא הוזמן אל שולחן הדיונים:

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: 'רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי, ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה. ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודה זרה שאין בה ממש והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויבים בם כרצונם?'

מיד נתגללו רחמיו של הקב"ה ואמר: 'בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן', הה"ד 'כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו' (ירמיהו לא:טו), וכתיב 'כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו" (שם טז), וכתיב 'ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם' (שם יז).

משה והאבות שטחו את כל הטיעונים האפשריים, אך לא הצליחו במשימתם. רחל, לעומת זאת, קופצת ומתריסה בפני הקב"ה על סמך הרגש האנושי: כפי שהיא לא קינאה בלאה כשיעקב נשא אותה לאשה, על אחת כמה וכמה שאל לו לקב"ה לקנא לאלילים שאין בהם ממש. מה שלא צלח בידי האבות, ירמיהו או משה, מתבצע בידי האישה הצעירה רחל. מדוע? רחל מתארת בצורה נוגעת ללב את את צפייתה לקראת כלולותיה ואת הסימנים האינטימיים שחלקה עם יעקב. אך ההתרגשות התחלפה בצער על כאבה של אחותה הבכירה לאה ובחמלה על חרפתה. הזדהותה העמוקה של רחל עם אחותה היא שמעוררת את חמלתה, והחמלה היא שמעוררת את רחמיו של הקב"ה. דמעותיה של לאה פותחות את ליבה של רחל, ודמעותיה של רחל בתורן פותחות כביכול את לבו של הקב"ה. זוהי מהותה של החמלה: היכולת להזדהות עם כאבו של האחר ולעמוד במקום צערו.

כשוך הקרבות הגיע זמן לתת מקום גם לחמלה לקבל את מקומה בספירה הציבורית. במקום ויכוחים מתלהטים ומקצינים ההולכים ומקרבים אותנו לתהום של שנאת חינם, מדרש איכה רבה קורא לנו להרבות בחמלה ולהרחיב את מעגליה. החמלה איננה צריכה למסמס או למחוק את דעותינו. היא צריכה לדור לצידן, מזינה אותן ומבקרת אותן, דורשת טיעונים אנושיים וסבירים. בכך אולי נזכה להידמות במעט לאוהב וחומל על עמו ישראל, אשר "באהבתו ובחמלתו הוא גאלם" (ישעיה סג, ט).

* תמונה: הנביא ירמיהו אומר קינות על חורבן בית המקדש הראשון | רמברנדט

אולי גם זה יעניין אותך: