02-623-6223אמציה 4 ירושלים

חרש בעדות קידושין

אתגרי השעה - אנשים ומוגבלויות

שאלה: 

לרב בני לאו שלום

אני עובד בחינוך במדרשה ומתנדב בארגון צהר בעריכת חופות. מאחורי שנות לימוד בישיבת הסדר ותעודת סמיכה לרבנות.

לפני שבוע נתקלתי במצב מביך ורציתי לשמוע את עמדתך בנושא:

באתי לערוך חופה לזוג באזור המרכז. שניהם עורכי דין צעירים במשרד גדול ומוכר. לאור הנחייתי הביא החתן לחתימת הכתובה שני עדים שומרי מצוות – עורכי דין מהמשרד בו הוא עובד. במהלך ההסבר על הכתובה קלטתי שאחד מן העדים עוקב אחרי שפתי וכשאני מדבר שלא אל פניו הוא אינו שומע. הבנתי מיד שמדובר בעד חרש ונבוכתי. זכרתי מ"גירסא דינקותא" שחרש פסול לעדות ולא זכרתי את הפסיקה למעשה בעניין זה. התחמקתי משולחן הכתובה באמתלה והתקשרתי לאחד מרבותי בישיבה, הידוע כאיש הלכה מובהק. לאחר שתארתי לו את המציאות אליה נקלעתי ענה לי בזו הלשון: "אם העד החרש הוא עורך דין, משמע שהוא נבון ובודאי יבין אם תסביר לו שאתה לא יכול לקבל אותו לעדות".

חזרתי נבוך לשולחן הכתובה והחתן, שקלט מיד את הבעיה שלי הודיע לי (בלחישת אוזן) – אני עומד על כך שהוא יהיה העד בחתונתי. כיבדתי את עמדתו אך ייחדתי את עצמי לעדות כעד שני.

כעת, שבוע אחרי, אני מרגיש שלא בנוח. אודה לך אם תאיר עיני בסוגיה זו.

בברכה,

ד"ס

תשובה:

לרב ד"ס היקר שלום וברכה.

תודה על ששיתפת אותי בסיפורך הרגיש והקשה. זו דוגמה אחת מיני רבות לפסיקה הנמשכת במהלך הדורות מבלי לשים לב לתמורות הזמן ומאורעות בני האדם על פני האדמה.
השורה התחתונה היא שלפי פוסקים רבים הבחור יכול להעיד כי הוא "בן דעת" גמור.
כעת אפרוס לפניך את מהלך הדברים, מהמשנה ועד לאחרוני הפוסקים.

1. הגדרת המוצא – חרש אין בו דעת – מחלוקת תנאים

המשנה (תרומות פרק א משנה ב) מגדירה מיהו החרש:
חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר:
בדרך כלל מגדירים את מעמדו של החרש, בצירוף עם השוטה כמי שאין בו דעת. הגדרה זו מופיעה בתלמוד (מסכת חגיגה דף ב ע"ב) ביחס למשנה הקובעת שהחרש, יחד עם השוטה והקטן, אינם נכללים במי שמחויב במצוות עליה לרגל בימי החג (=מצוות "ראייה). על הכללתו של החרש ברשימה אומר התלמוד:
קתני חרש דומיא דשוטה וקטן, מה שוטה וקטן – דלאו בני דעה, אף חרש – דלאו בר דעה הוא.

הגדרה זו נמצאת במקומות רבים ברחבי מקורות חז"ל. אולם עיון בספרות התלמודית חושף שהגדרת החרש תלויה במחלוקת.

א) האם חרש יכול להפריש תרומה?

המשנה (מסכת תרומות פרק א משנה א) קובעת רשימה של חמישה שלא יכולים להפריש תרומות ואם הפרישו אין מעשיהם נחשב למאומה. שלשה מתוך הרשימה הם "חרש, שוטה וקטן". הסיבה לכך שהם אינם נחשבים למאומה במעשה הפרשת התרומות הוא שאין בהם דעת. כהשלמה למשנה מובא בתוספתא דינו של רבי יהודה (תוספתא תרומות פרק א הלכה א):

ר' יהודה או' חרש שתרם תרומתו תרומה.

אמ' ר' יהודה מעשה בבניו של ר' יוחנן בן גודגדא שהיו חרשים והיו כל טהרות ירושלם נעשין על גבן אמרו לו משם ראיה שהטהרות אין צריכות מחשבה ונעשות על גבי חרש שוטה וקטן תרומה ומעשרות צריכין מחשבה.

ר' יצחק אומ' משום ר' אלעזר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שספק ספק יש בו דעת ספק אין בו דעת כיזה צד עושין לו בית דין ממנין לו אפיטרופין הוא תורם והן מקיימין אותו על ידיו רבן שמע' בן גמליאל אומ' איזה הוא חרש כל שהיה חרש מתחילתו אבל פיקח ונתחרש הוא כותב והן מקיימין על ידיו

ממקור זה אנו לומדים שיש שלש דעות ביחס למעמדו של החרש.

דעת המשנה – חרש אין בו דעת כלל.

דעת רבי יהודה – יש בו דעת והוא מסוגל לבצע מעשים הדורשים דעת. דעה זו נדחית על ידי חכמים המסבירים את ההבדל בין מעשה בניו של יוחנן בן גודגדא (שאינם מצריכים דעת) לבין הפרשת תרומות התלויים במחשבה.

דעת רבי אליעזר – מצב ביניים, אפשר לתקשר עימו אך אין בו דעת גמורה.

במקור אחר (מסכת יבמות דף קיג ע"א) מסביר התלמוד את דעתו של רבי אליעזר:

בעא רב אשי: מ"ט דר' אלעזר? מיפשט פשיטא לי' דחרש דעתא קלישתא הוא, ומיהו מספקא לי' אי דעתא צילותא.

זוהי הגדרה המאבחנת את החרש בשלב ביניים בין "בן דעת" ל"חסר דעת". "דעת קלישאה" אינה מאפשרת לחרש לקחת אחריות אך מאפשרת לשלב אותו בחלק ממסגרות החיים החברתיים.

רבן שמעון בן גמליאל מסייג את הדיון לחרש שמעולם לא היה במצב של תקשורת עם הסביבה ("חרש מתחילתו") אך אם היה פיקח – אפשר לקרוא את דבריו מן הכתב ועל ידי זה הוא נחשב ל"בן דעת".

מחלוקת תנאים זו מוצאת את מקומה בתלמוד במקום נוסף.

ב) חילול שבת על ידי חרש

דיני השבת מחייבים את מי שיש בו דעת. דין זה נלמד במדרש ההלכה. על פי זה קובע המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל מס' דשבתא פרשה א) שהחרש, השוטה והקטן אינם מצווים על שמירת השבת כי התורה הגדירה את מטרת שמירת השבת "לדעת כי אני ה' מקדשכם":
לדעת כי אני יי' מקדשכם. למה נאמר, לפי שהוא אומר, ושמרו בני ישראל את השבת, שומע אני אפילו חרש שוטה וקטן במשמע, תלמוד לומר לדעת כי אני יי', לא אמרתי אלא במי שיש לו דעת.
המשנה (מסכת שבת פרק כד) קובעת שמי שהיה בדרך והחשיך לו – נותן את כיסו (=ארנקו) לנכרי, ואם אין עמו נוכרי מניחו על החמור. על משנה זו דן התלמוד (שבת קנג ע"א):

חמור וחרש שוטה וקטן – אחמור מנח ליה, לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה. מאי טעמא – הני אדם, האי – לאו אדם.
חרש ושוטה – לשוטה,
שוטה וקטן – לשוטה.
איבעיא להו: חרש וקטן מאי?
אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך, דתניא, רבי יצחק אומר משום רבי אליעזר: תרומת חרש – לא תצא לחולין, מפני שהוא ספק. כי תיבעי לך – אליבא דרבנן,
לחרש יהיב ליה – דקטן אתי לכלל דעת, או דילמא: לקטן יהיב ליה, דחרש אתי לאחלופי בגדול פיקח? – איכא דאמרי: לחרש יהיב ליה, איכא דאמרי: לקטן יהיב ליה.

בסוגיה תלמודית זו מוגשת לנו תמונת מצב המגדירה את מעמדו של החרש בחברה. ההגדרה הבסיסית הקובעת שהוא "לא בן דעת" אינה מוחלטת. מקרה המבחן (Test case) של התלמוד הוא שאלת הטלטול של הארנק למי שהיה בדרך ונכנסה השבת. על פי המשנה ראינו שתי אפשרויות: מסירת הארנק לגוי או הנחתו על החמור. ממשיך התלמוד ושואל מהו סדר העדיפות במקרים אחרים.
מקרה א – חמור וחש"ו – ברור לתלמוד שמניחים את הארנק על החמור כי "הני אדם". למרות היותם בני דעת הם לא מופקעים מהגדרת "אדם" ולכן לא נשתמש בהם לצורך חילול שבת.
מקרה ב – חרש ושוטה – נניח את הארנק בידי השוטה ולא בידי החרש (כי החרש בדרגה גבוהה מזו של השוטה).
מקרה ג – שוטה וקטן – נניח את הארנק בידי השוטה כי הקטן בדרגת דעת גדולה מזו של השוטה.
עד כאן מובאים המקרים שאין בהם ספקות
המקרה המסופק הוא "חרש וקטן". קובע התלמוד שדילמה זו תלויה במחלוקת התנאים לגבי מעמדו של החרש בהפרשת תרומה. אותה מחלוקת שראינו לעיל בין רבי אליעזר, רבי יהודה וחכמים. אומר התלמוד שלשיטת רבי אליעזר (הקובע את מעמדו של החרש כ"ספק בן דעת") אין שאלה שיש להעדיף את מסירת הארנק לקטן שבודאי אינו חייב במצוות שבת. התלמוד אפילו לא מזכיר את דעתו של רבי יהודה שקובע שהחרש הוא בן דעת לגמרי, ולפיו בודאי יש להעדיף את מסירת הארנק לקטן. כל הדיון הוא רק לשיטתם של חכמים הסוברים שחרש הוא כלל אינו בר דעת, ולשיטה זו יש דילמה בין הקטן לבין החרש. השאלה הזו נשארה פתוחה בתלמוד.
בעלי התוספות (מסכת שבת, שם) קובעים שהדיון נשאר פתוח רק לשיטתם של חכמים אך ההלכה נקבעה כדעתו של רבי אליעזר, המצויינת לעיל, שלחרש יש "דעה קלישאה" ולכן בודאי לא משתמשים בו לחילול שבת.

2. תקנת חכמים לנישואי החרש "רומז ונרמז"

למרות הגדרת החרש כמי שאינו בר דעת, דאגו חכמים לשמור אותו במסגרת חברתית מוגבלת. כך, לדוגמה, אנו מוצאים תקנה מהתקופה התלמודית המאפשרת לחרש להתקשר בקשרי נישואין:
המשנה (מסכת יבמות פרק יד משנה א) מתארת מצבים של חרשים הנישאים לפקחים:
חרש שנשא פקחת, ופקח שנשא חרשת, אם רצה להוציא – יוציא, ואם רצה לקיים – יקיים; כשם שהוא כונס ברמיזה, כך הוא מוציא ברמיזה.

על משנה זו שואל התלמוד (יבמות קיב ע"א):
אמר רמי בר חמא: מאי שנא חרש וחרשת דתקינו להו רבנן נשואין, ומ"ש דשוטה ושוטה דלא תקינו להו רבנן נשואין?
דתניא: שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו – נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום!
חרש וחרשת דקיימא תקנתא דרבנן – תקינו להו רבנן נשואין, שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת – לא תקינו רבנן נשואין.
ומאי שנא קטן דלא תקינו רבנן נשואין, וחרש תקינו ליה רבנן נשואין?
חרש דלא אתי לכלל נשואין – תקינו רבנן נשואין, קטן דאתי לכלל נשואין – לא תקינו רבנן נשואין.

נעיין במקור זה, שנותן לנו מפתח למעמדו של החרש בתקופה התלמודית:
מהלך הדיון הוא כזה:
1) במה שונה החרש והחרשת ש"תיקנו להם חכמים נישואין", מהשוטה שלא תיקנו לא נישואין?
2) במה שונה החרש והחרשת ש"תיקנו להם נישואין" מהקטן שלא תיקנו לא נישואין?

התשובה לשאלה הראשונה מבהירה את הצד הקל של החרש. התשובה לשאלה השניה מבהירה את הצד החמור שבו.

הבסיס לדיון התלמודי הוא תקנה שתיקנו חכמים המאפשרת לחרשים להנשא, למרות שהם לא בעלי דעה, וממילא אינם יכולים לבצע קניין שהוא התנאי ההכרחי לנישואין. במילים אחרות – על פי דיני התורה, להבנת החכמים, החרש אינו יכול להינשא אך חכמים שקדו על תקנתו והתירו את החתונה, על ידי "רמיזה". המושג רמיזה מקביל ל"תקשורת בסיסית לא מילולית". המשנה (מסכת גיטין פרק ה משנה ז) קובעת ש"החרש רומז ונרמז". היינו – ניתן לתקשר איתו על ידי סימנים. שפת הרמיזה בבסיסה דומה לשפת הסימנים. במקום אחר מצאנו שרש"י חשב ששפת הרמיזה היא "חכמה יוונית" (בבלי מנחות סד ע"ב). ר' יצחק בר ששת (שו"ת ריב"ש סימן מה) מבאר את דברי רש"י, הקושר את שפת הסימנים עם חכמה יוונית:

ונראה שכוונתו לפרש, שלא היו מוצאים דבור בלשון, רק שהיו רומזים בידיהם, או באצבעותיהם, או בשאר אברים. והוא כמ"ש חז"ל: חרש רומז ונרמז. וכן: כמו שכונס ברמיז', כך מוציא ברמיז'. ובזה היו עושין לפני המלכים; כמו שמוזכר בחגיגה (ה:): רבי יהושע ב"ח הוה קאי קמי קיסר, אחוי לי' ההוא מינאה עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיני', אחוי לי' איהו: ידו נטויה עלינו, ולא הבין ההוא מינאה מה השיב לו ר"י. ואמרו לו: גברא דלא ידע מאי מחוו לי' במחוג, מחוי קמי מלכא? אפקוהו לההוא מינאה וקטלוהו. וצ"ל, שנקראת חכמה יונית, מפני שהיונים היו רגילין בה, או שהי' להם ספר מחובר מזה, והי' מחברו יוני

זו הערה מעניינת המתארת תקשורת של סימנים (=רמיזה) לאנשים שאין להם יכולת תקשורת מילולית. מכל מקום – חכמים הכירו ביכולתו של החרש לתקשר ברמה בסיסית עם סביבתו ועל ידי כך התירו לו להינשא "מתקנת חכמים" – למרות שמדין תורה אין לנישואים אלה תוקף, כי עדיין (למרות הרמיזות שלו) הוא מוגדר כ"אין בו דעת". בשונה מהחרש, השוטה לא מסוגל לתקשר גם על ידי רמיזות. הוא חסר תקשורת באופן מוחלט ולכן לא הכלילו אותו בתקנת החכמים המתירה את הנישואין.

הצד השני של הגמרא הנ"ל שהזכרנו היא המצב הסופני שבהגדרת החרש. בשונה מהקטן שעתיד לגדול ולהיות ראוי לשאת אשה "מדאורייתא" (היינו על ידי יכולת קניין) החרש יישאר במעמד "תקנת דרבנן" כי מצבו לא ישתנה והוא יישאר בהגדרה של "חסר דעת".

משני הסעיפים שהבאנו ניתן לסכם ולומר שבתקופה התלמודית היה ברור לחכמים שלחרש (אינו שומע ואינו מדבר) יש "דעת קלישאה" ואפשר להגיע איתו לתקשורת מסויימת. בודאי שהוא מוגדר כאדם ומכניסים אותו למסגרת חברתית.

3. חרש בעדות

פסיקת ההלכה המקובלת לגבי מעמדו של החרש בעדות מבוררת היטב ברמב"ם (הלכות עדות פרק ט, יא) וממנו בשו"ע (חושן משפט לה, יא): חרש שאינו שומע ואינו מדבר – עדותו פסולה. אף על פי שראייתו מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בבית דין בפיו שכתוב "על פי שנים עדים" – מפיהם ולא מכתבם. ויהיה ראוי לשמוע מהדיינים שלא ישקר בעדות". בפתחי תשובה הביא בשם הרא"ש שהפסול לעדות של חרש כולל גם פסול של עדות קידושין. ברור שהפסול עליו מדברים הוא פסול של חרש שאינו שומע ואינו מדבר. מה הדין למי שמדבר אך אינו שומע – נראה בהמשך. המציאות של "חרש המדבר" הייתה מוכרת בימי הביניים רק במקרים של תאונות, של מי שהיה שומע ונתחרש, אך הוא יודע לדבר. הרמב"ם סובר שגם במקרה כזה הוא נחשב לחרש גמור (הלכות מכירה פרק כט, ב). פוסקים רבים חלקו על הרמב"ם בזה והגדירו אותו כפיקח.

4. מעמדו של החרש בימי הביניים.

אנו נתקלים בסיפורים רבים מימי הביניים שבהם היו הורי החרש משליכים אותו מביתם כי אין ממנו שום תוחלת. החברה כולה הייתה תמימת דעים ביחס למעמדו של החרש. על רקע זה ניתן לקרוא את אחת התשובות הקשות שנכתבו במוצאי ימי הביניים על ידי רבי יעקב חג'יז.

ר' יעקב חאגיז (רי"ח) נולד במרוקו בשנת 1620 למשפחה שמוצאה מספרד. ממרוקו עבר רי"ח לאיטליה (1645) שם התקשר בנישואים למשפחה אמידה והתמקד בעבודת כתיבה. בשנת 1658 עלה רי"ח לא"י – עלייה שעוררה רושם גדול. בירושלים הוא הקים את ישיבת "בית יעקב" שהייתה לישיבה המרכזית בירושלים.

בספר תשובותיו "הלכות קטנות" (סימן לז – לח) הוא מתמודד עם שאלת מעמדו של החרש בהלכה. באחת השאלות הנשמעת לאוזן שלנו מזעזעת מתלבט רי"ח אם מחללים שבת על חרש חולה. תוך כדי קריאת תשובתו של רי"ח אנחנו מבינים שהוא עושה מאמץ גדול כדי להכיל על החרש את המעמד הנורמטיבי של אדם שמחללים שבת עבורו, על פי העקרון הקובע ש"חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". כנראה שבנורמות המקובלות בזמנו ובסביבתו לא היה מובן מאליו שלחרש יש מעמד רגיל של "אדם". היה יותר מצוי לראות חרש מתגולל עזוב ברחובות מאשר חרש מטופל ומתנהל עם הבריות. שאלה זו, העולה על שולחנו של רי"ח במאה ה – 17, נשמעת מזעזעת באזני אחד מגדולי הפוסקים בראשית המאה ה – 20 . ר' ישראל מאיר מראדין, בעל ה"משנה ברורה" ראה את השאלה שהעלה רי"ח ותמה עליו (באור הלכה לשולחן ערוך אורח חיים סימן שכט ד"ה אלא):

חרש ושוטה אע"ג דאינן בני מצות מכל מקום מחללין עליהם [שבת] דהא דלא מקיימי מצוה הוא משום אונסייהו… ומלבד זה גבי חרש ושוטה פשיטא דמחללין עליהם שבת דהא אפילו נהרגין עליהם דגם הם בכלל איש כי יכה כל נפש כל דהוא נפש כמו קטן וגם הם בכלל לא תעמוד על דם רעך כשאר ישראל ובפירוש אמרה תורה לא תקלל חרש ומלקין עליהן… ולא ידעתי מה היה לו לבעל הלכות קטנות שנסתפק בזה אם מחללין ואם הורגין עליו ודבריו תמוהים מאד עי"ש היטב.

התשובה לתמיהתו של הרב ישראל מאיר מראדין היא פשוטה. מה שנראה מובן מאליו בעיניו, במאה ה – 20, כלל אינו מובן בעיני רב במאה ה – 17. בין שתי התקופות הללו הוקמו בתי הספר לחרשים ששינו את מעמדם של החרשים מקצה לקצה. דווקא תשובתו של הרב חגיז הכתובה על רקע תקופת החושך של ימי הביניים יכולה להדגים לנו את מצוקת הפוסק שמרגיש שהיחס לחרש חייב להיות שונה אך מגשש באפילה כדי למצוא את הפתח של מקורות הסמכות שלפניו שינחו אותו לפתוח את הדלת. נעקוב מעט אחרי תשובתו:

תשובה בדרש הדרוש

תשובה כפי מה שכתבתי בספרי החשוב צרור החיים שמו לתרץ ב' המאמרים (יומא פ"ה:) חד אמר חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה וחד א' [וכו'] נפקא מינה לחיי שעה ואמרתי כפי רז"ל (סוף תמיד) שהעה"ב נקרא עולם שכולו שבת וכפי דעת המקובלים שמי שלא השלים ימיו ורגעיו צריך שיתגלגל ט' חדשים בבטן המלאה לבא לאויר העה"ז מלבוש בגוף להשלים חוקו אפי' שעה א' ובתוך כך מאבד כל שבתות עה"ב הנקרא כולו שבת א"כ בכל גוונא מחללין אפי' על חרש ושוטה.

הסתירה שיש בגמרא במסכת יומא היא לגבי הסיבה שפיקוח נפש דוחה שבת. אם אני אומר חלל שבת שישמור שבתות הרבה, הרי שכל ההיתר לחילול השבת היא עבור אדם שאני יודע שעשוי לשמור בעתיד שבת. אך אם אני אומר ש"וחי בהם" הרי שאני מחלל על פי מצבו כעת. ונפ"מ אומרת הגמרא לחיי שעה. הר"י חגיז נדרש לדרך הדרוש הקבלית שעוסקת בסיבת היווצרות אדם בעולם כתיקון בעולם נשמות. כל נשמה שיורדת נועדה לתקן וממילא אפילו שעה אחת היא קרויה נשמה שחייה ומחללין עליה את השבת.

השלב האחרון בתשובתו של הר"י חגיז היא מהפכה: הוא מספר על חרש שהיה בעירו שהיה חייט גדול והיה מתקשר היטב עם הסביבה על ידי רמזים. לימדו אותו את הא"ב ואחר כך לימדו אותו גם קריאה. אומר הר"י: למה נחשב כבהמה דאתו משום דעתא קלישא נחשיבוהו ללא אדם.

ומכאן הוא מגיע למסקנה:

כל שחסר אחד מהחושים הרוחניים החשיבוהו ללא אדם ולפיכך פטרוהו ממצוות. ואפשר דחרש נמי דינו כסומא אבל יכול ללמוד ועיין בלבו דהרהור כדבור דמי וממילא דינו כדין סומא ולא כדין שוטה.
הרעיון להעביר את מעמדו של החרש מהצמדות לשוטה ולחברו אל העיוור משחרר את היחס אליו כאל מעמד העיוור שלכל הפחות נתון למחלוקת. אך הוא חושש לומר זאת באופן מוחלט כי בכל מקום החרש שנוי עם השוטה. והדבר צריך לעיון.

מעמדו של החרש בחברה הקדומה היה כמעמדו של המפגר. הוא היה מרוחק מהחברה ומשוחרר מחובותיה. עד המאה ה-18 לא שילבו את החרש במערכת לימודית ולא ציפו ממנו לשום תועלת. גם חז"ל התייחסו לחרש כאל חסר דעת, הפטור מכל חובותיו של אדם בוגר.

העולם עבר כברת דרך עצומה ביחס אל החרש מאז הקמת בתי הספר לחרשים ופיתוח שפת הסימנים, המאפשרת תקשורת קוגניטיבית מלאה בין החרש וסביבתו. מרתק לקרוא את עמדת החכמים בתקופה שבה החלו החרשים להשתלב בסביבה.

הדיון עוסק בשאלה אם שינוי מעמדו של החרש בחברה משפיע על מעמדו ההלכתי: האם הוא יהיה חייב במצוות? האם הוא יוכל להינשא ולהתגרש? האם הוא יוכל לבצע פעולות הלכתיות אחרות הדורשות דעת בוגרת? סיכום ביניים (מסוף המאה ה-19) נמצא בדברי הרב עזריאל הילדסהיימר (שו"ת הרב עזריאל הילדסהיימר ח"ב, אה"ע, חו"מ ומילואים סי' נח):

בדינו של חרש שלימדוהו לדבר בבית חינוך לחרשים (בדרך שנתחדש בשנים האחרונות) עד שאינו נבדל משאר בני אדם אלא בחסרון חוש השמיעה ובגמגום לשונו בלבד, אבל מדת שכלו והבנתו במשא ומתן היא כשל כל בני אדם הפקחים, נחלקו גדולי הדור. י"א דהוי כפקח לכל דבר, כדין מדבר ואינו שומע. וי"א דהוי כשוטה, כדין מי שאינו שומע ואינו מדבר. ויש שלא הכריעו בדבר ודנוהו מספק לחומרא.

מן הסוברים שהוא כפיקח לכל דבר הוא הג"ר חיים מצאנז זצ"ל, בתשובתו (בשו"ת "דברי חיים" ח"ב אה"ע סי' עב) הכתובה אל הרב ר' יהודה ליבוש מלבוב (נדפסה לפני כן ע"י הרב הנ"ל בקונטרסו "מלאכת חרש", וין תרכ"ד), להוכיח דהוי כפיקח כדין מדבר ואינו שומע.

מאלו שלא הכריעו הוא הגאון מהר"ם שיק, שהעמיק לחקור בזה בתשובתו (בחלק אה"ע סי' עט), וכך משמע לי ממה שאחר שהאריך בדין כל מיני החרשים כתב בסיום דבריו: ועכ"פ נראה דחרש שהורגל לדבר בבית חינוך עדיין לא יצא מידי ספק, אינו בר דעה לכל הפחות ואין לצרפו למניין ולהניח להוציא עצמו ע"י חרש כזה, ואין אוכלים משחיטתו כנלפענ"ד, עכ"ל.

הספק שבו דנים הפוסקים באותה תקופה הוא שאלת כושרו השכלי של החרש, אם הוא לקוי או נורמלי. פרופסור ויקטור יענער הוליד את השינוי העולמי בנושא זה כשכתב ספר הדרכה לחינוך ילדים חרשים-אילמים (1832 1836). הוא הוכיח שלחרש ישנם כל הכישרונות לרכישתה של שפת דיבור: שכל המסוגל ללמוד שפה, האיברים הנצרכים לכך, החושים המאפשרים את קליטתן של צורות השפה, ונוסף לכל זה האמצעים להתקשר עם הזולת. המחקר הזה השתרש בעולם, והיחס אל החרשים התקדם מאוד במערב אירופה החל ממחצית המאה ה-19.

הרב הילדסהיימר נמצא כבר בסוף המאה, ורואה את המחקרים וגם את התוצאות החינוכיות של בתי הספר לחרשים. כתוצאה מכך הוא מגיע למסקנה:

…המציאות מכחשת את מש"כ הגאון מהר"ם שיק, שפעולת החרש שלימדוהו הוי כמעשה קוף בעלמא, ושאינה אלא כפי מה שנקבע ונטבע בו מההרגל והלימוד, ואין לו בחירה ודעה חפשית.
המשך תשובתו של הרב הילדסהיימר מראה שרבני גרמניה באמצע המאה ה-19 עוד המשיכו את הוויכוח, ולא קיבלו את שינוי מעמדו של החרש; אולם הוא, שכבר פועל דור אחד אחריהם, מודע למשמעות השינוי המדעי והחינוכי שחל סביב החרש. כתגובה לרבנים שממשיכים להתייחס לחרש כאל חסר דעת, הוא כותב:

אבל כך היתה השקפת העולם ע"ד החרשים בזמנם (ספר שער הזקנים נדפס בשנת תק"ץ, ובתשובה עצמה לא נזכר זמן כתיבתה. גם בתשובת הרי"ד במברגר לא נכתב הזמן). וכן מבואר בספרי הרופאים מן התקופה ההיא, ורק לאח"כ נשתנתה דעתם, עד שהגיעו למסקנא שיש לחרשים כח השכל (אלא שקשה להוציאו מכח אל הפועל), וכך הוכח בימינו בבירור מן הנסיון. ואין בזה שום סתירה לדחז"ל, שלא דיברו אלא בחרש שלא היה באפשרותו להפעיל את כח השכל שלו. ולענ"ד אין להחליט בבירור כדברי הגאונים הנ"ל, שלימוד החרשים אינו כלום, ולענין דיעבד ודאי שצ"ע לסמוך על דבריהם.

מאחורי הויכוח על מעמדו של החרש מסתתר ויכוח עמוק יותר, על יכולתם של החברה ושל חידושי המדע לשנות עמדות יסוד בעולמה של תורה. הרב הילדסהיימר, בהיותו מודע לחשש זה, מרגיע את החוששים:
אין ספק דאין כח בחקירות חכמת הטבע לערער קבלת חז"ל, אבל חקירתנו כאן היא בפירוש דברי חז"ל, אם לא פלוג רבנן בין חרש לחרש או שנתכוונו רק לחרש שלא למד.
מאז עברו כבר כמאה וחמישים שנה, וכיום כמעט כל הפוסקים מסכימים שניתן להכיל את החרש במסגרות חברתיות, וממילא גם במערכות הדתיות. כך, לדוגמה, מסכם הרב עובדיה יוסף (יחוה דעת חלק ב סימן ו) את שילובו של החרש – אילם בתוך מניין מתפללים ("מצטרף לדברים שבקדושה"):

שאלה: חרש אילם שלמד בבית ספר לחרשים אילמים, ומתנהג כאיש פקח, ויכול גם כן לדבר קצת, אלא שאין מבטאו ברור, האם יוכל להצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה?

…ובשו"ת שבט סופר, הביא בקצרה מה שכתב אליו הגאון רבי מרדכי הלוי איש הורוויץ, שאם החרש אילם יתחנך בבית הספר לחרשים אילמים, וילמד לדבר בקושי על ידי רמיזותיו ותנועותיו, ויתפקח ויבין להתפלל ולישא ולתת עם בני אדם, יהיה בודאי חייב במצות כשאר כל ישראל. והשיב לו הגאון המחבר, שמדברי הצמח צדק הנ"ל נראה שגם באופן כזה אין חילוק בינו לשאר חרש אילם.

אמנם שמעתי מפי מרן אבא הגאון בעל כתב סופר זצ"ל, שלאחר שביקר בעיר וינא בבית הספר לחרשים אילמים, לפי בקשת הנהלת המוסד, ועמד מקרוב על סדר לימודם, היה מופתע לטובה ממה שראו עיניו מכל סדר לימודיהם, והנהגתם, עד שעלה ספק בלבו אם אין דינם כבני דעת לגמרי שמחוייבים במצוות, ואמר לי שביקש מהמחנכים שם לקחת להם תפילין שיניחו אותם בכל יום. ע"כ.

…ונראה שלענין הלכה למעשה, כדאים הם הגאונים המקילים לצרף חרש אילם שלמד בבית הספר לחרשים אילמים, למנין, לקדיש ולקדושה. ומכל מקום כשהם מנין מצומצם בצירוף החרש אילם, ראוי לכתחילה שלא יחזור השליח צבור תפלת שמונה עשרה, אלא יאמר תפלת שמונה עשרה פעם אחת בקול רם עם הקדושה, כדי שלא להכנס בחשש איסור ברכה לבטלה… והשי"ת יחוס על כל עמו ישראל וישלח דברו וירפאם רפואת הנפש ורפואת הגוף בבריאות שלימה. ומלאה הארץ דעה את ה'.

הנה מול עינינו מתרחש המהלך כולו. החכמים שפעלו לפני התפתחות בתי הספר לא הכירו ביכולתם של חרשים להתבטא באופן מובן וקוגנטיבי כשאר בני אדם. רק מאוחר יותר התפתחו בתי הספר המיוחדים ופתאום התברר שדינם כבני דעת גמורים. לכן פוסק הרב עובדיה יוסף שצריך למעשה להסתמך על דעת המקילים ולצרף את החרש למניין.

גם בעניין כשרות לעדות נחלקו פוסקי זמננו. הרב ש"ז אוירבך כותב (מנחת שלמה א, לד) שאם החרש מוציא קולות שרוב בני אדם מבינים אותו הוא מוגדר כ"מדבר ואינו שומע" (ומעיר שכך גם דעת מחותנו הרב י"ש אלישיב). גם הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יורה דעה חלק ד מט) פסק שאם יכול לדבר באופן שרוב בני אדם מבינים אותו, הוא אינו חרש. כך גם הרב הרצוג (אבן העזר ב, מז) קובע שבוגרי בתי ספר לחרשים נחשבים כפקחים (ובכל מקום משאיר אותם בגדר ספק). בבית שלמה (אורח חיים סימן צה) קבע שמי שקורא תנועות שפתיים ומדבר קצת נחשב לכל הפחות כ"מדבר ואינו שומע".

מכל מהלך הדברים שהבאתי אתה למד עד כמה השתנה מעמדו של החרש הלומד תנועות שפתיים ומצליח לתקשר עם בני אדם. אמנם לפי שיטת הרמב"ם הוא ייפסל לעדות כשאין לו שמיעה של קול ממש אך כאמור שיטת הרמב"ם אינה עמדת כל הפוסקים ולכן במצב של אדם המוכר כבן דעת (משכיל ואחראי) יש לעשות מאמץ לשמור אותו במעגל האנשים הנורמטיביים לכל דבריו: לדברים שבקדושה, לקידושי אשה ולעדות.
זוהי התפתחות נדירה ומוכחת, המצביעה על יכולתה של החברה להשפיע על עמדתה של מערכת המשפט בכלל ועל ההלכה שלנו בתוכה.

אולי גם זה יעניין אותך: