02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / הרב בני לאו / מאמרים / אקטואליה / "כבן המתרפק אצל אביו" – תפילות ללא אשליות

"כבן המתרפק אצל אביו" – תפילות ללא אשליות

אקטואליה

באחד מהמופעים מעוררי ההשראה נראתה רחלי פרנקל, אמו של נפתלי הי"ד, ברחבת הכותל המערבי. הרבה ילדים עטפו אותה בהתרגשות של תפילה. היא חייכה אליהם בחיוך אימהי ואז הוציאה מפיה משפט שנקלט היטב באוזן הדתית הרגישה. "אני מתפללת שהם ישובו בבריאות ובשלום. אבל גם אם חס וחלילה זה לא יקרה, אל תפסיקו את התפילות. תזכרו שה' לא עובד אצלנו אלא אנחנו עובדים אצלו". משפט כל כך פשוט וכל כך טעון. 

רחלי מצטרפת במילותיה ליהודה וקסמן, אבא של נחשון הי"ד, שלפני כמעט עשרים שנה (יא חשון תשנ"ה) אמר את המשפט הנורא "לפעמים אבא אומר לא". זו הייתה ההתמודדות שלו לחוויה העוצמתית של התפילה שנכזבה. נחשון נהרג ועמו אחד ממפקדי הכוח הפורץ שבא לשחררו – ניר פורז הי"ד.

בדף היומי של אתמול, תוך כדי בשורת האיוב, התמודדנו עם סיפורו של חוני המעגל. הוא זה שמסוגל היה לעמוד מול גזירת בצורת ולחולל את הנס של הורדת הגשמים. זהו ערעור מוחלט של המימרה התלמודית הקובעת שמפתח הגשמים אינו נתון בידי בני אדם אלא בידי האלקים בלבד (בבלי תענית ב, ע"א). יש בחוני משהו מדמותו של אליהו הנביא שמחזיק בידיו את מפתח הגשמים. אולם קריאה זהירה של מסכת תענית חושפת ביקורת חמורה כלפיו. המעשה המפורסם של חוני המחולל את נס הגשם בשנות הבצורת משובץ במשנה (מסכת תענית) בתור מעשה המדגים את ההלכה ש"אין מתריעים על רוב גשמים" אולם ברובד נוסף נמצא הסיפור של חוני גם כמעשה המנוגד במהותו לכל המסכת. מסכת זו מלמדת את סדר תעניות הגשמים. מתעניות של יחידים ועד לתעניות של כלל הציבור. מדובר על תהליך ארוך מאד, שלש עשרה תעניות, שבהן מעוררים את העם לתשובה ולחיפוש כל דבר המצריך תיקון – אולי יש תקווה. יש משהו ארוך ומתיש בתעניות הגשמים הללו. את רוב עונת החורף עוברים בתפילה ובתשובה אך לאף אחד בעולם אין את הבטחון שלמעשה התפילה והתשובה יש כוח לפעול בעולמות העליונים. עד סופה לא מבטיחה המשנה שום גמול ודאי. אין לדעת אם התענית תצליח או לא. רק לאחר התיאור המלא של עבודת התענית מביאה המסכת את סיפורו של חוני. הסיפור אינו מסתיים בירידת הגשמים אלא בביקורת של רבן שמעון בן שטח:

שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו ועליך הכתוב אומר (משלי כ"ג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך:

לא ארחיב בניתוח המעשה, על מקבילותיו. אני מבקש להתמקד בדמותו של חוני כפי שנתפש על ידי שמעון בן שטח. הן בדברי חוני עצמו והן בדברי שמעון בן שטח מתברר שייחודו של חוני הוא בהיותו מקושר לקב"ה "כבן שהוא מתחטא לפני אביו". דמות זו מצטיירת לנו כהנגדה לדמות העבד לפני רבו. בן מסוגל לבוא לאביו בדרישות ללא שום מורא מגירוש או "הסתר פנים". הוא יכול "לעלות לאביו על העצבים", אביו יכול לגעור בו, לכעוס עליו, אך סופו שיעשה לו רצונו. זוהי התובנה שנמצאת בעומקו של הסיפור ביחס לחוני. שמעון בן שטח יודע להעריך את עוצמתו של חוני כבן המתחטא לפני אביו אך גם מביע את החשש שלו מפניו. הבן הזה יכול לשבור את כל המערכת הממוסדת של קשרי עם – אלקים.

כל עולמם של חכמים הבנוי מעבודה קשה יכול להתנפץ לרגלי הבן הפורץ לו דרך לבית האב ואין מוחין בידו. חוני התנהג כבן. ולא רק כבן אלא כבן מפונק. הייטבה לתאר זאת הברייתא המובאת בתלמוד הבבלי, המקבילה לסיפור חוני במשנה אלא שרחבה ממנה (בבלי תענית כג ע"א). לאחר שחוני מצליח להוריד את הגשמים בדיוק לפי המידה הרצויה אומר לו שמעון בן שטח:

מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים – ונותן לו. ועליך הכתוב אומר (משלי כ"ג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך.

יש כאן הקצנה של תגובת שמעון בן שטח, לעומת המשנה: חוני הוא הילד המפונק שהכל מגיע לו. הוא מסוגל לתבוע עוד ועוד והאב, הכל כך גאה בבנו, נותן לו עוד ועוד. מזה חושש שמעון בן שטח ביותר. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שהתנהגותו החריגה של חוני תהפוך להיות הנורמה המקובלת. ההצלחה האחת שבהורדת הגשם תביא להורדת המתח של התפילה, שהרי למי יש כוח לעמוד בכל תעניות הגשמים כשברחוב ליד גר אדם המחזיק בכל המפתחות בידיו?

חששו של שמעון בן שטח לא היה לשווא. הידיעה שיש מישהו המחזיק בידו מפתחות גשמים, ויכול להכניע בדרישותיו את כעסו של אביו יצרה זילות גדולה בקרב העם. בדור שאחרי חוני כבר התרגלו לפנות ישירות לבן בנו של חוני. כך מפורש בגמרא (תענית כד) שבכל פעם שהעולם היה צריך מטר היו שולחים שליחים אל אבא חלקיה, נכדו של חוני, שיתפלל ויביא גשם. כבר לא מבזבזים אנרגיות על תעניות ארוכות ומתישות. אם יש בינינו מי שמסוגל להוריד גשם בדרישת בן לאביו – מה טוב חלקנו. ובכל זאת, משהו לא טוב קורה כשעוברים לחיות בחוויית ההתגלות המיידית של בן אצל אביו. את תודעת הערפל, את חידוד האוזן, את הקשבת הלב – את כל אלה מפסידים. הופכים להיות גסים מתוך תחושה של מראה גדול. חז"ל אמרו יותר מזה באומרם שחוני עצמו נחשב ל"מגיס דעתו כלפי מעלה" (בבלי ברכות יט ע"א). זוהי אמורה חמורה שמבקשת להציג את חוני בדומה לשבעים הזקנים שעלו לחזות את האלקים "ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא). "הגסת דעת" היא אותה תחושת בטחון שמערערת ומערפלת את החושים וגורמת לזחיחות האדם ביחס לעצמו, לסביבתו ולאלקיו. ההורים לא תמיד מרגישים את זחיחות הדעת של בנם. הורים מתגאים בילדם, כפי שאמר שמעון בן שטח לחוני: "עליך הכתוב אומר (משלי כ"ג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך". אולם העומד מן הצד מבין ויודע שזחיחות הדעת, המביאה את כהות החושים ומולידה את גסות הלב אינה מרוממת את האדם למקום טוב.

לעבודת ה' יש שני פנים: בנים ועבדים. העולם הדתי המסורתי, בן מאות ואלפי שנים, עובד את האלקים ביראה שקודמת לאהבה. המרחק והשגב הם נחלתם של העבדים. זעקות "טאטע" או "אבינו שבשמים אנחנו אוהבים אותך" לא מבטאים עבדות אלא ניסיון להעצמת תודעת הבנים. המצב הראשוני בעמידתנו לפני ה' הוא מצב העבדות: "אנא עבדא דקוב"ה". רק בימים מיוחדים, ברגעי משבר ושיא אנו פונים בתחינה לקב"ה שיעביר על מידותיו ויתנהג עמנו כאב הפותח את הדלת לבנו הדופק. שיזכור ש"חביבים ישראל שנקראים בנים למקום".

כעת אנו עומדים לפני מיטותיהם של שלשת הנערים. אלפי תפילות נשלחו לשמים ומבלבלות את משגריהן. האם הכל היה לשווא? ושוב נשמעות באוזנינו מילותיה של האם האצילית שמבקשת מאיתנו לזכור מי עובד אצל מי. התפילות חלחלו לעולמנו הפנימי, גם ברמת היחידים וגם במרחב היחד הציבורי. תפילות אינן הולכות ריקם. הן מחוללות זרימה בנפש ומעוררות את הטוב שבתוכנו. אנא בכח גדולת ימינך, תתיר צרורה.

אולי גם זה יעניין אותך: