02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / אתגרי השעה / אתגרי השעה - שמיטה / כל דבר שבית דין נותנין נפשם עליו – סופו להתקיים בידם

כל דבר שבית דין נותנין נפשם עליו – סופו להתקיים בידם

אתגרי השעה - שמיטה
ר' ראובן קמפניינו - שיעורים בקהילת רמב

מאת:  ר' ראובן קמפניינו

בעל תור שני (.m.a) בהיסטוריה של עם ישראל ומלמד שיעור יומי קבוע בבית כנסת רמב"ן מזה למעלה משלושים שנה. פרסם עד כה שני ספרים, "לקט מפאה" על מסכת פאה, ו"פירות שביעית" על מסכת שביעית.

הטור השביעי –  פינת התלמוד הירושלמי / מסכת שביעית

ב

מקומות רבים בירושלמי ובבלי מוזכרת מימרה זו הדורשת מחכמי הדור לשקול את תקנותיהם ואת הנהגותיהם באופן מדוד וסדור ולהגיע למסקנות מעשיות רק לאחר שהבעיה המובאת בפניהם נשקלה מכל צדדיה.

 המימרה מתארת את התהליך הנדרש ואת תוצאותיו באופן ציורי: אם כך ייעשה מובטח הדבר שהמסקנות יעלו יפה, והן תהיינה מכוונות ממש כפי ששמע משה בסיני.

נניח לדוגמה שמביא הירושלמי במסכתנו (פרק א, הלכה ו) ונציע את פירושנו למימרה באופן כללי. נראה שיש לפרש פתגם זה על רקע המתח בין הרצון לחדש תקנות והלכות שעדיין לא נודעו כמותן, לבין הרצון להיזהר מחדשנות יתר שאינה מבוססת כל צורכה על המסורת הישנה. האיזון בין שני קטבים אלו הוא פרי תבונתם וחכמתם של חכמי התלמוד, כמו גם של חכמי הדורות אחריהם.

מתח זה עובר כחוט השני בספרותנו החל מימי המשנה והתלמוד ועד ימינו ממש והגיע לשיאו במאה ה-19 כאשר האיזון הנדון הופר ביודעין. המחדשים ביקשו להרחיק עצמם מן המסורת וכתגובה לכך התפתחה חברה אורתודוקסית קיצונית שסגרה על עצמה בחומות מוצקות מחשש להשפעות חיצוניות לא רצויות. בתווך נמצאו זרמים שראו הן את המודרנה הן את המסורת בעין יפה.

די אם נזכיר כאן את גישתו של החת"ם סופר (נפטר בפרשבורג, 1839) "חדש אסור מן התורה בכל מקום", אשר שלל כל חידוש מכוח היותו חידוש.

לעומתו טבע הראי"ה קוק (נפטר בירושלים, 1935) את הביטוי "החדש יתקדש, והקדוש יתחדש".

בהשתמשם בביטוי "הלכה למשה מסיני" לא תמיד התכוונו חכמים לומר כי לפנינו מסורת עתיקת יומין. לעתים כוונת הביטוי היא פשוטה יותר – מעין הצהרה כי הדבר הוא נכון ואמיתי, כמו "אמת ויציב!" "כפתור ופרח!". נראה כי האמרה שלפנינו מתפרשת בהתאם לכך: כל דבר שבית דין נותנים את נפשם עליו, היינו, דנים בו בכובד ראש ומתמסרים לו בכל נפשם – הדבר עולה בידיהם כאילו ניתן למשה בסיני.

הביטוי הלירי של הרב קוק יכול אפוא למצוא את יסודותיו בפתגם שלפנינו:

רשאי, ואף חייב, אדם או בית דין, או תלמיד חכם, להתייגע בתורה ולחדש בה חידושים.

אם יעשה זאת ביגיעה ובלב שלם יגיע בסופו של דבר למימוש ההלכה כפי שנמסרה למשה מסיני, היינו לחידושים אמיתיים ורצויים בתוך המסגרת ההלכתית המסורתית. החידוש כשלעצמו אינו רצוי אם הוא חורג מן המסגרת המסורתית, אבל בתוך המסגרת הזו רצוי גם רצוי לחדש בכל דור ודור על פי צרכיו המשתנים.

הערה: מי שמבקש להרחיב ולהעמיק בעניין מוזמן לעיין בספרי "פירות שביעית" פתגם מס' 8.

אולי גם זה יעניין אותך: