02-623-6223אמציה 4 ירושלים

כן לחמלה – לא לרצח

כן לחמלה – לא לרצח | רפואה מרוסנת בטיפול בקץ החיים

מה עמדתי ביחס להצעת חוק מרשם המוות?

מאת: הרב בני לאו

אנשים הסועדים את קרוביהם במצב סופני זועקים בכאב אמת על התנגדות הרמטית של מערכות הרפואה, המשפט והחקיקה לקידום חוק "מרשם המוות". הכאב הזה עמוק ומתסכל אך אסור לו לחלחל באותה חומה בצורה ששומרת על דמותה של מדינת ישראל כמדינה שהיהדות משמשת מרכיב בזהותה.

נאמר באופן גורף וכוללני. כל התערבות אנושית לזירוז מוות נחשב לרצח. הפער הגדול בין עמדתה של הצעת החוק "מרשם המוות" לעמדת האתיקה היהודית (וכמותה גם המוסלמית, הנוצרית, ההינדואית ועוד דתות רבות בעולם הגדול) היא שאלת הבעלות על החיים. מציעי החוק קובלים על כך שלא שאלו אותנו אם להיוולד אז שלפחות ישאלו אותנו איך ומתי למות. התשובה לקובלנה נכתבה לפני 1800 שנה על ידי רבי אלעזר הקפר (משנה אבות פרק ד): "שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת". התודעה המלווה את האדם היא שהחיים אינם שלו אלא באחריותו. כמו כל דבר הנמצא באחריות האדם – אין הוא מופקד אלא על שמירת החיים ובודאי לא על לקיחתם וסילוקם מן העולם. צעקתו של איוב למשמע מות כל בניו ובנותיו הפכה להיות המנון של אדם על שפת הבור של יקיריו (איוב פרק א): "וַיֹּאמֶר עָרֹם יצתי יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ".

חוק יסוד "כבוד האדם וחרותו"

הטענה שבמדינה שחקקה את חוק יסוד "כבוד האדם וחרותו" יש לקדם את חקיקת "מרשם המוות" בטעות יסודה. אין בהגדרת חוק היסוד הזה מאומה אודות בעלות האדם על גופו. החוק קובע ש"אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם" (סעיף 2 לחוק) ובהמשך נאמר "כל אדם זכאי להגנה על חייו על גופו ועל כבודו". הגנה זו על כבודו אינה כוללת בשום צד שהוא את ההיתר להפסיק את חייו. זו אינה הגנה אלא הסתלקות מאחריות ולכך המחוקק לא כיוון כלל. אמת היא שפרשנות החוק ניתנת להבנה שונה על ידי אנשים בעלי השקפות שונות. עבורי פרשנות החוק היא שלא לבייש ולבזות את צלם האלהים שבאדם. זהו אחד מערכי היסוד במחשבה היהודית לדורותיה. היות האדם נברא בצלם משמש מקור ראשי לחקיקה אודות שיווי מעמדו של כל אדם בפני האל ובפני החוק, שהרי כל אדם נברא בצלם וכל אדם נברא יחידי. כך קובע רבי עקיבא במשנה (אבות פרק ג): "חביב אדם שנברא בצלם שנאמר בצלם אלהים עשה את האדם". היסוד הזה, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, נמצא בשורש המחשבה היהודית ומקשר בקשר בל ימוט בין דמותה של המדינה היהודית לדמותה של המדינה הדמוקרטית.

מציעי החוק טוענים שזרוז המוות על ידי הרפואה היא גאולה וחייבים לעודד אותה, בודאי כשהחולה ציווה על כך בזמן צלילותו. איני רוצה לעמוד במקום כאבם של של אלה השומעים זעקות אב מיוסר אך דווקא מריחוק המקום והלב החברה חישראלית חייבת לבצר את חומותיה כדי לא להיכשל באותו "מדרון חלקלק" ידוע שראשיתו רחמים וסופו אכזריות כלפי כל מטרד העומד בדרכנו. כמה קצרה היא הדרך להריגת אנשים עם פיגור קשה שלכאורה אין ערך לחייהם. אחריהם יבואו אנשים הטפילים לחברה, מכורים ועבריינים סדרתיים הממלאים את תאי בתי הכלא ונופלים עול על הציבור. הדרדור לא נעצר בשום תחנה. אחריתו – מי ישורנו. לכן קביעתה הקצובה והחתוכה של התורה במילות "לא תרצח" אינה זקוקה לפרוש או לפרוט. לא תרצח כולל בתוכו כל פגיעה בכל אדם בכל מצב. גם אדם הגוסס ביסוריו נחשב לאדם והנוגע בו לזירוז מותו נחשב לרוצח (על פי התלמוד במסכת שבת קנא ע"ב, רמב"ם הלכות אבל פרק ד ושולחן ערוך יורה דעה סימן שלט, א).

כן לחמלה – לא לרצח | מאמר מאת הרב בני לאו
"לא אתן סם מוות לשום אדם גם אם יבקש זאת ממני ואף לא אציע לו זאת" (מתוך שבועת סוקרטס)

בשפה פחות משפטית נאמר שכל עוד הנר דולק, גם בהבהוביו האחרונים יש אור בעולם. כל מי שראה אדם, גם המיוסר ביותר, בעת שפקח עין אחת והתקשר במגע למאן דהוא, יודע מהו אותו חלון של הנשמה הבוקעת דרך האישונים. אין שום אדם שיכול למדוד את ערך החיים הרגעיים הללו. נטילתם של חיי רגע אלו שווים בעוצמתם וחומרתם לכל נטילת חיים אחרים. "אין חילוק בין הורג איש צעיר לימים לבין הורג איש גוסס בן מאה" (הרב טיקוצ'ינסקי, גשר החיים, חלק א פרק ב).

שבועת הרופאים

ומכאן באנו לדבר על תפקידה של הרפואה. שבועת הרופאים מחייבת אותם לעסוק בריפוי ובהפחתת סבל. בשבועת סוקרטס נאמר "לא אתן סם מוות לשום אדם גם אם יבקש זאת ממני ואף לא אציע לו זאת". זוהי המתת חסד אקטיבית, שהיא אסורה מכל צד שהוא. כל פעולה המקרבת את מותו של אדם, באופן אקטיבי – תחשב לרצח. גם "צוואה מחיים" לא משחררת את הרופא או מישהו אחר מאיסור זה. "אין שליח לדבר עבירה" ואין החיים רכושו של אדם שיכול לצוות על נטילתם.

מן העבר השני נוקטת מסורת המשפט העברי בעמדה רכה מאד ביחס ל"המתת חסד פסיבית". בלשונם של מקורות חז"ל נחשב צעד זה כ"הסרת המונע". כשאדם נמצא בקצה החיים ומשהו חיצוני מונע מנשמתו לצאת מן העולם, מותר וצריך להסיר את ההפרעה כדי לאפשר לאדם לסיים את חייו בשקט. כל ניסיון להאריך את החיים באופן לא טבעי יחשב ל"מונע" וצריך לסלקו. הרב ח"ד הלוי שעסק לפני שלשים שנה בשאלת ניתוק ממכונת הנשמה מלאכותית (תחומין ב, תשמ"א) השווה את המקורות התלמודיים של "הסרת המונע" לניתוק מן המכונה, כשאין לחולה נשימה עצמית. הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים של ארה"ב בדור הקודם, עסק בשאלת הארכת החיים על ידי התערבות רפואית, ופסק שבמקרה שנקבע בדיאגנוזה רפואית שהאדם עומד למות אסור לתת לו רפואה שתאריך ימיו אם אין בזה רפואה של ממש אלא רק הארכת חיים של סבל (אגרות משה חושן משפט חלק ב עג). המשמעות המעשית היא שיש חובה לטפל בגוסס בכל דבר שהוא צורך טבעי כמו אוכל, שתיה וחמצן. מאידך אין שום חיוב להתערב באופן אקטיבי בטיפולים שאינם מרפאים אלא רק מעכבים את המוות. כאן נכנס השיקול של החמלה והצמצום של האגרסיביות הרפואית. לעיתים נובעת פולשנות זו מטעמי חשש של תביעות על רשלנות רפואית. צריך לעגן בכל דרך שהיא את זכות הרפואה להסתלק מהאקטיביות הזו ולשחרר את האדם מסבלו.

לא אאריך כאן בכל פרטי החוק של "החולה הנוטה למות". אומר רק שכשם שחובת הרופאים להציל חיים ולשמור עליהם, כך חובתם לצמצם את נוכחותם בזמן שהנשמה מבקשת להסתלק מן העולם. כשם שיקבלו שכר על פעולת ההצלה כך יקבלו שכר על הפרישה מהטיפול. לו יסתפקו הרופאים במצבי קצה אלו בטיפול משכך כאבים ויתנו לאדם להשתחרר מן העולם על פי טבעו, יהא זה שכרם.

אולי גם זה יעניין אותך: