02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / בית כנסת הרמב"ן / טורו של יום / מגילת אסתר: הבשורה שבהסתר

מגילת אסתר: הבשורה שבהסתר

טורו של יום
ד

מאת:  ד"ר איילת ליבזון

מלמדת במת"ן וחוקרת בפרוייקט 'יהדות וזכויות אדם' במכון הישראלי לדמוקרטיה.

מ

גילת אסתר מתארת את אחד הסיפורים האחרונים בתנ"ך, יחד עם ספרי עזרא, נחמיה ודניאל. בספרים המאוחרים הללו, נוכחותו של הקב"ה בולטת בעיקר בהיעדרה. ואכן, מן המפורסמות הוא שבמגילת אסתר שם ה' אינו נמצא כלל.

דורות על דורות של פרשנים התאמצו להשיב את ה' חזרה לסיפור באמצעות פירוש כל אזכור של המילה 'המלך' כ'המלך' בה"א הידיעה – מלך מלכי המלכים. כך למשל, את הפסוק "ויהי כראות המלך את אסתר המלכה" דורש רבי יוחנן באופן הבא: "שלשה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה: אחד שהגביה את צוארה, ואחד שמשך חוט של חסד עליה, ואחד שמתח את השרביט", ואילו את הרגע המכריע בלילה בו "נדדה שנת המלך" קוראים חז"ל מחדש כמכוונים ל"שנת מלכו של עולם" (מגילה טו ע"ב). בדרשותיהם אלו שיקפו חז"ל את התפיסה שכינה חוקר המקרא יחזקאל קויפמן "הסיבתיות הכפולה", לפיה ספורי המקרא מתרחשים בשני רבדים בעת ובעונה אחת. גיבורי הסיפורים הנם בני אדם הפועלים מתוך מניעים אנושיים, אך יחד עם זאת הסיפורים מלווים בסיבתיות נסתרת המוכוונת על ידי תוכנית ההשגחה האלוהית. פרשנות זו קוראת את אי-נוכחותו של הקב"ה בסיפור מגילת אסתר לא כהיעדר, אלא כהימצאות מאחורי הקלעים ומשיכה נסתרת בחוטים של המציאות הגלויה. 

אך ישנה אפשרות אחרת להבין את היעדרו של הקב"ה מן המגילה. מגילת אסתר אף דומה בנקודה זו לספרים המאוחרים האחרים, שגם בהם נוכחותו של הקב"ה מורגשת הרבה פחות מאשר בספרים הראשונים של התנ"ך. בהתבוננות בתנ"ך כולו כמכלול, ניכר שינוי משמעותי מן הספרים הראשונים ועד הספרים האחרונים של כ"ד ספרי הקודש. ספר בראשית נפתח בבריאתו של הקב"ה את העולם; ה' מעורב בכל ומנחה את הבריאה כולה. הסיפור ממשיך מתוך דיבור ישיר של ה' עם אדם וחוה, נח, והאבות, ואולי אף ניתן לראות בספר בראשית סיפור של הדיאלוג המתמשך בין הקב"ה ליחידים אלו. בספר שמות ה' מתגלה באופן ישיר ובלתי-אמצעי לכל בני ישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים וכורת איתם ברית ייחודית. אך במהלך ספרי התנ"ך הבאים נוכחותו של הקב"ה הולכת ומצטמצמת. לאחר חטא העגל מגביל ה' את התגלותו בעיקר למשה, ובספרי הנביאים ההתגלות מוגבלת לנביאים בודדים ולא לכל העם. בספרי הכתובים כבר אין כמעט התגלות, ניסים או נבואה כלל. שינוי זה הוא שמכתיב אף את הסוגות השונות של התנ"ך היהודי. בספרי התורה ה' מתפקד כדובר מרכזי הפונה שוב ושוב אל בני האדם. בספרי הנביאים ה' כבר איננו מדבר לכל בני האדם, אלא משמיע את קולו רק באמצעות הנביאים. בספרי הכתובים קולו של ה' כבר איננו נשמע, ולכן ספרים אלו מתמקדים דווקא בקולות בני האדם הפונים אל ה'. המעבר מנביאים לחכמים מתחולל בספרים המאוחרים, והעם היהודי נאלץ להחליף את ההתגלות האלוהית בפרשנות אנושית. הקב"ה כמעט ונעלם מהתמונה המקראית.

אסתר ומרדכי כותבים את סיפור פורים | Aert de Gelder
אסתר ומרדכי כותבים את סיפור פורים | Aert de Gelder image by: Aert de Gelder | wikipedia.org

זוהי אחת ההתפתחויות המשמעותיות ביותר של התנ"ך: מאל שהוא השחקן הדומיננטי ביותר במחזה, נוכח בכל פרק ובכל פסוק, לאל נסתר, אל של הסתר פנים. התבוננות בתנ"ך כמכלול מגלה מעין הרחבה של תורת הצמצום הלוריאנית: הקב"ה מצמצם את עצמו לא רק בכדי לאפשר מקום לבריאתו של העולם, כפי שסוברים המקובלים, אלא אף ממשיך לצמצם את עצמו גם לאחר הבריאה. ומתוך הצמצום הזה נחשף המהלך הגדול של התנ"ך: ה' מצמצם את עצמו כדי ליצור מקום לאדם. זהו אחד המסרים החשובים של התנ"ך בכללותו: הסיפור של האמון האלוהי באנושות והיכולת של האנושות לגדול, לקחת אחריות, ולעבור מתלות לעצמאות. התנ"ך פותח בסיפור הבריאה האלוהית את העולם והוא מסתיים בסיפור על היכולת של בני אדם לעצב את המציאות. זהו סיפור על התנועה מן השמים לארץ, מיוזמה אלוהית ליוזמה אנושית. מעולם שבו הקב"ה נוכח בכל ושולט בכל תנועה ותנועה של העולם ושל האדם, באופן הדרגתי משחרר ה' את המושכות ומאפשר לאדם לתפוס אותן.

בספרים המאוחרים של התנ"ך בני אדם מוצאים את עצמם שוב ושוב בסיטואציה בה עליהם להמציא את עצמם מחדש בכדי לגאול את עצמם. אסתר, עזרא, נחמיה – סיפורים אלו כולם מתאפיינים בשעת מצוקה המניעה את הגיבורים הראשיים להתעלות על עצמם ולצאת מתוך החיים הפרטיים שלהם בכדי להציל את עמם. הפסוקים הפותחים את ספר נחמיה מתארים כיצד שומע נחמיה על אחיו, שארית הפליטה, השרויים במצוקה ובחרפה, וכיצד שמועה זו דוחפת אותו לצאת לארץ ישראל כדי לבנות ולשקם את ירושלים. כך גם עזרא הסופר יוזם את הברית המחודשת בין עם ישראל לה', אך בניגוד לבריתות הקודמות בספרי המקרא, באמנה זו עזרא והעם הם שיוזמים, הם שקוראים בקול גדול אל ה', והעם כולו מקבל על עצמו באלה, בשבועה ובחתימת יד את דברי הברית.

מגילת אסתר מתארת בצורה החדה ביותר את המהפך התובע מן האדם לפעול וליזום למען הכלל. אסתר מתחילה את דרכה כאישה צייתנית, הפועלת על פי הוראותיהם של אחרים – מרדכי, הגי סריס המלך, אחשורוש. בראשית המגילה הפסיביות שלה מודגשת: היא נלקחת אל בית המלך, היא עושה "כאשר צוה עליה מרדכי", וכשהיא מגיעה אל המלך מסופר כי "לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך". גם כשמרדכי פונה אליה ומבהיר לה כי היא חייבת לעשות מעשה שיציל את בני עמה, היא מסרבת, שכן היא איננה מאמינה ביכולתה לשנות את המציאות ועל כן חוששת גם לחייה שלה. אך מרדכי אינו מתייאש, ופונה אליה שוב בתביעה חזקה:

אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִימָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת (אסתר ד,יג-יד).

המילים הללו פוגעות באסתר בנקודה עמוקה ופנימית, ומעוררים אותה לפעול למען עמה. מהרגע הזה והלאה אסתר כבר איננה נשמעת להוראותיו של מרדכי, אלא מתחילה בעצמה לחלק פקודות. היא מצווה עליו לכנס את כל יהודי שושן ומבקשת שכולם יצומו יחד איתה ונערותיה למען הצלחת פעולתה. אסתר מסכנת את עצמה למען עמה. היא פועלת בצורה נועזת ומתוחכמת לחשוף את יקירו של המלך, המן. לכשמגיע הסוף הטוב היא גם מבינה את חשיבות מעשיה בזכרון הקולקטיבי וממסדת אותם בכתיבתה את אגרת הפורים (אסתר ט, כט). מדמות פסיבית ומפוחדת אסתר הופכת לאישה חזקה, מנהיגה יוזמת והחלטית המובילה את עמה לישועה בלתי צפויה.

חז"ל תיארו את השינוי שעברה אסתר באופן ציורי ומעניין. על הפסוק "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" שואלת הגמרא מדוע נאמר שאסתר לבשה 'מלכות' ולא 'בגדי מלכות'? ועונה רבי אלעזר בשם רבי חנינא: "מלמד שלבשתה רוח הקודש" (מגילה טו ע"א). רבי חנינא סבור שאסתר לבשה לא בגדים ממשיים, אלא את תכונותיה של המלכות, אותן הוא מזהה עם רוח הקודש. כלומר, תכונות המלכות שעטתה עליה אסתר – אומץ, יוזמה והנהגה – נתפסות בעיני חז"ל כגילום של רוח הקודש. הקב"ה איננו פועל באופן ישיר במגילה, אך רוחו שורה על אסתר הפועלת באופן נועז להציל את בני עמה. הפעילות האנושית, ההשתדלות האקטיבית, ה'אתערותא דלתתא' – היא היא ביטוי לרוח הקודש. בניגוד לסיפורי ההצלה של ספרי התורה, בהם הגאולה יכולה לבוא רק באמצעות ידו החזקה וזרועו הנטויה של הקב"ה, כאן, בסיפור המאוחר של מגילת אסתר, רוח הקודש מלווה את בני האדם הפועלים למען עצמם ולמען עמם. רוח הקודש איננה העמדה הפסיבית של קבלת דבר ה', כי אם הגישה האקטיבית והיוזמת השואפת לשנות את המציאות.

ייתכן והתלמוד הבבלי מגלה רגישות למעבר הזה בתוך ספרי התנ"ך בסוגיה מפורסמת העוסקת באופיו המכונן של מתן תורה. במסכת שבת פח ע"א מופיעות הדרשות הבאות:

"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז).
אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.
אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.
אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: "קימו וקבלו היהודים" (אסתר ט, כז) – קיימו מה שקיבלו כבר.

רב אבדימי בר חמא בר חסא מפיק מן הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר" את הדימוי הציורי של בני ישראל העומדים מתחת להר, כאשר הקב"ה מחזיק את ההר מעליהם ומאיים עליהם שאם לא יקבלו את התורה, ימצאו את קבורתם מתחתיו. רב אחא בר יעקב מצהיר כי מכאן ואילך יוכל סיפור מתן תורה לשמש לעם ישראל מודעא, שהיא הצהרה משפטית על כך שהתחייבות מסוימת נעשתה מתוך כפייה ולפיכך אינה תקפה. על כך משיב רבא ש"אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש". בניגוד למעמד הר סיני, שם ניתנה התורה בקולות וברקים אלוהיים שמנעו את רצונם החופשי של בני ישראל, תקופתם של אחשורוש ואסתר בשושן הבירה מתאפיינת בקבלה אנושית גמורה, התלויה בצמצום מקומו של הקב"ה. עם ישראל איננו יכול יותר להתכחש למחוייבתו לברית התורה, שכן במגילה נאמר "קיימו וקיבלו היהודים על עצמם ועל זרעם", כלומר הם קיימו ואישררו את כל מה שקיבלו על עצמם במתן תורה. בכך מתמצתת הסוגיה המפורסמת הזו את המהפך האדיר שהתחולל לאורך התנ"ך מקבלת התורה ועד למגילת אסתר. למרות שמתן תורה הינו ללא ספק שיאו של הסיפור המקראי, חכמי התלמוד היו רגישים לכך שדמותו הגדולה מן החיים של הקב"ה במתן תורה לא איפשרה קבלה כנה של התורה מצדם של בני ישראל. לעומת זאת, זמנם של אחשורוש ואסתר, תקופה שהתאפיינה בהסתר פנים הנמשך אל תוך ימינו אנו, היא גם תקופה של נוכחות אנושית רבה יותר, של אחריות ומסוגלות לקבל את התורה באופן מלא יותר.

הקבלה המחודשת של התורה איננה מסתכמת באישרור פסיבי. האחריות לקיים את מה שהתקבל כבר בעבר פירושה התמודדות עם הפערים שנוצרים בין הכתובים ובין המציאות. בכך נמשך המעבר התנ"כי של העלאת חשיבותו של המעשה האנושי גם מעבר לחתימת כ"ד ספרי התנ"ך. חכמי המשנה והתלמוד הבינו שאין הם יכולים לאפשר לתורה לקפוא על שמריה, אלא הם חייבים לעסוק בפעילות מדרשית והלכתית, שהיא למעשה נסיון ליישב את התורה האלוהית עם המציאות של החיים האנושיים. היוזמה האנושית נדרשת לא רק בפעילות הצלה מקומית למען העם, אלא גם במעשה היומיומי של לימוד התורה והתאמתה המתמשכת בכל דור. גיבורי התנ"ך היו אנשי עשייה ופעילות, וחכמינו הצטרפו אליהם בדמותם של גיבורי מסורת ההלכה והאגדה, שאיפשרו ומאפשרים לתורה להמשיך וללכת, להתהלך, להתפתח ולהתאים את עצמה למציאות חיינו. פרשנות הכתובים, תקנות וחידושים הלכתיים נולדים כולם מן ההכרח להתאים את התורה האלוהית לחוויה הארצית, חוויה שהיא מסובכת, מורכבת ובעיקר – אנושית.

אולי גם זה יעניין אותך: