02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / בית כנסת הרמב"ן / טורו של יום / "הִבַּטְּתִּי שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי" – מדוע סובבה אשת לוט את ראשה אחורנית?

"הִבַּטְּתִּי שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי" – מדוע סובבה אשת לוט את ראשה אחורנית?

טורו של יום
שולי רוזנק - אייזקס

מאת:  שולי רוזנק – אייזקס

נשואה לאליק ואמא להלל, נעם, טליה, אורי והדס.
בגיל 11 החליטה להיות מורה, מיד אחרי שאביה ז"ל הניח בידיה את הספר "גברים קטנים" של לואיזה מיי אלקוט.
היא עושה זאת עד היום.

בספרו: "עץ החיים ועץ הדעת – שיחות עם התורה" כותב אבי, מיכאל רוזנק ז"ל על מושג "החזקת הידיים", שהיא התשובה הדתית להתמודדות עם הרוע בעולם. מסביב יהום הסער, החיים טומנים בחובם רוע, מוות ושכול ובתוך כל אלו עשוי האדם להרגיש, כי "אלוהים עשוי להעניק לו כח להתמודד עם העולם כפי שהוא או להקנות לו נקודת מבט המספקת מזור ותקווה", בחינת "עמו אנוכי בצרה".

פרשת וירא מזמנת לנו גילוי אל תוך עולם של מוות וצלמוות. כבר בשמה "וירא" היא רומזת ליראה ופחד האוחזים במי שרואה את הנעשה סביבו. ראשיתה במראה שלוש האנשים הניצבים בפתחו של אוהל אברהם , דרך ביקור המלאכים בסדום (המאפשר השוואה מעניינת לסיפור הראשון המוזכר) וסופה בירידה מן ההר – אחר ניסיון העקדה של יצחק. השמים זרועים כוכבים ומתחתם אש וגופרית, הפיכת סלעים ושבירת הלב. ואשה אחת, אשת לוט, שהמדרש מכנה אותה עדית.

רבות הן הפרשנויות המבקשות להראות את אשת לוט כבעלת מידות סדום. מפליא מדרש תלפיות בכותבו:

"שמה של אשת לוט מלח, ולמה נקראת מלח? שהיו העניים מבקשים ממנה לחם ונותנת להם מלח. וכי לא היה לה לתת להם צדקה אלא מלח? על כן היו מתפללין העניים עליה ומבקשים מהשם להחזירה תל מלח. והשם שמע תפילתם ונהפכה למלח וכשהייתה שומעת הייתה חוזרת ועונה אמן בחשבה כי תפלתם לטובה עליה ולדעתה כי המלח נעשית מן המים ומן העפר וכוונתה לטובה והם כוונתם לרעה לכן חזרה לנציב מלח".

המוטיב המרכזי, החוזר בכל המדרשים, מצביע על היות אשת לוט חניכה נאמנה לתורה חשוכה. סדומית באופייה, המונעת מבעלה הכנסת אורחים – אשר על כן ובהתאמה עם סיפור הכנסת האורחים של אברהם היא איננה עמו בהכנת אוכל לאורחיו. זאת ועוד, סקרנית היא, תאוותנית היא ונאחזת בכל הכח בעיר הולדתה, ממאנת להאמין, כי חסד משפיע עליה הקב"ה בהרחקתו אותה ואת משפחתה מהעיר הנהפכת.

ואולם, שיר אחד, פרי נשמתה של וויסלבה שימברוסקה מבקש ממני קריאה אחרת את דמותה:

נִרְאֶה שֶׁהִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִתּוֹך סַקְרָנוּת.
אַך מִלְּבַד סַקְרָנוּת יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ לִי סִבּוֹת אֲחֵרוֹת.
הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּצַעַר עַל קַעֲרַת הַכֶּסֶף.
שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן – אֲגַב קְשִׁירַת הַסַּנְדָּל.
שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף לְהַבִּיט בְּעָרְפּוֹ הַצַּדִּיק
שֶׁל אִישִׁי, לוֹט.
בְּוַדָּאוּת פִּתְאוֹמִית, כִּי לוּ מַתִּי,
אֲפִלּוּ לֹא הָיָה עוֹצֵר.
בְּסַרְבָנוּתָם שֶׁל עֲנָוִים.
בְּאֹזֶן כְּרוּיָה לְקוֹלוֹת הַמִּרְדָּף.
הֲלוּמַת דּוּמִיָּה, בְּתִקְוָה שֶׁהָאֵל יַחֲזֹר בּוֹ.
שְׁתֵּי בְּנוֹתֵינוּ נֶעֶלְמוּ מֵעֵבֶר לָרֶכֶס.
חַשְׁתִּי בְּקִרְבִּי זִקְנָה. רִחוּק.
רֵיקוּת נְדוּדִים. תַּרְדֵּמָה.
הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּהַנִּיחִי אֶת צְרוֹר חֲפָצַי.
הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בַּחֲרָדָה לְאָן אֶצְעַד.
עַל הַשְּׁבִיל הוֹפִיעוּ נְחָשִׁים,
עַכְבִישִׁים, עַכְבְּרֵי-שָׂדֶה וְגוֹזְלֵי בַּז.
כְּבָר לֹא טוֹבִים וְלֹא רָעִים – פָּשׁוּט כָּל מַה שֶּׁחַי
זָחַל וְדִלֵּג בַּמְּהוּמָה הַמְּשֻתֶּפֶת.
הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מֵחֲמַת בְּדִידוּת.
מִבּוֹשָׁה שֶׁאֲנִי נִמְלֶטֶת בִּגְנֵבָה.
מֵרָצוֹן לִצְעֹק, לָשׁוּב. רַק אָז, כְּשֶׁרוּחַ קָם,
הִתִּיר שְׂעָרִי וְהֵנִיף שִׂמְלָתִי.
דִּמִּיתִי שֶׁרוֹאִים זֹאת מֵחוֹמוֹת סְדוֹם
וּפוֹרְצִים בִּצְחוֹק רָם, פַּעַם וְעוֹד פַּעַם.
הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּזַעַם.
לְהַשְׂבִּיעַ עַצְמִי בְּאָבְדָּנָם הַגָּדוֹל.
הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִכָּל הַסִּבּוֹת שֶׁצֻּיּנוּ לְעֵיל.
הִבַּטְּתִּי שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.
זֶה רַק הַסֶּלַע פָּנָה אָחוֹר, נוֹהֵם מִתַּחְתַּי.
הַנָּקִיק קָטַע לְפֶתַע אֶת דַּרְכִּי.
עַל שְׂפַת הַצּוּק דִּדָּה אוֹגֵר, זָקוּף עַל כַּפּוֹתָיו הַזְּעִירוֹת.
שְׁנֵינוּ הִבַּטְנוּ אָז לְאָחוֹר.
לֹא, לֹא, אֲנִי רַצְתִּי הָלְאָה,
זָחַלְתִּי, נָסַקְתִּי,
עַד שֶׁחֲשֵׁכָה צָנְחָה מִשָּׁמַיִם
וְעִמָּהּ חָצָץ חַם וְצִפֳּרִים מֵתוֹת.
מִקֹצֶר נְשִׁימָה סָבַבְתִּי סְחוֹר-סְחוֹר.
אִלּוֹ רָאוּנִי, וַדַּאי הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי רוֹקֶדֶת.
לֹא מִן הַנִּמְנָע שֶׁעֵינַי הָיוּ פְּקוּחוֹת.
אָפְשָׁר שֶׁנָּפַלְתִּי וּפָנַי אֶל הָעִיר.

שימברוסקה, מתחקה אחר הפרשנים, פותחת את שירה בסקרנות. כן, זו כנראה הייתה הסיבה שהסתובבתי אחורנית. סקרנות. "אך מלבד סקרנות ייתכן שהיו לי סיבות אחרות". וכאן, בשצף שנקרא בנשימה אחת פעורה מכילה שימברוסקה את הצער על מה שהיה ואיננו, את הכאב על הנשארים שצוחקים מאחור, את התקווה שהאל חזר בו מכוונתו, את קוצר הנשימה שאחז בה פתאום ואילץ אותה להסתובב ואת הבדידות:

שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף לְהַבִּיט בְּעָרְפּוֹ הַצַּדִּיק
שֶׁל אִישִׁי, לוֹט.
בְּוַדָּאוּת פִּתְאוֹמִית, כִּי לוּ מַתִּי,
אֲפִלּוּ לֹא הָיָה עוֹצֵר.

אני נזכרת בסיפורה של אמי, שהייתה מספרת על אביה שביקש להנחותה לחיים של זוגיות טובה. ועת שוחחה עמו על אהוב פוטנציאלי היה אומר לה: "חשבי טוב, האם תהי מסוגלת לאכול עמו שק של מלח?" האם אפשר יהיה לצלוח עמו חיים ארוכים של הליכה משותפת, של קשיים נצבים על מפתן בית, של הדדיות?

נדמה שאשת לוט של שימברוסקה לא יכלה להעיד 'הן' על שאלות אלו. הולכת היא אחר גבו של איש, שבעומק לבה היא יודעת שהוא עצמו לא ייסוב אחורנית, לא ייעצר לראות מה ארע, כשהיא תמעד עת הם בורחים מהעיר הנשרפת.

אשוב אל דבריו של אבי, עת הוא מבקש להסביר את הבטחת אברהם לעבדיו :"ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם" גם כשיש יסוד להניח, כי השנים לא ישבו ובוודאי אין פניהם מיועדות רק להשתחוות פני ה' על ההר. אברהם, כך הוא כותב, איננו שקרן. הוא יודע מהו 'צדק ומשפט' ובחניכתו את בני ביתו הוא מלמדם, כי יש מנהיג לבירה ויש מי שזורק חבל.

הנוכחות האלוהית, הגואלת, קיימת ומקיימת את עולמו ולכן לא יהיה זה שקר מצדו לומר לנעריו, או לבנו, דברים של עידוד ונחמה. באחריותו אל נעריו ואל בני ביתו הוא מחויב להסביר להם את המתרחש ולתמוך בהם שהכל כשורה.

"הוא למד מחייו נוכח האלוהים, שאף כשהבית עולה באש או כשהמים מאיימים להטביעך, מציאות זו מתרחשת בעולם שבו אדון הבירה מדבר ורב החובל עשוי להושיע…הוא ידע שיש כאן אמת הטמונה כזרע הנסתר באדמה, ושברגעים אלה הוא עומד על סיפו השברירי של סלע מפלט, מייחל לישועה הגלומה בעצם הקרבה לאל".

אינני יודעת לומר, אם אברהם ידע תמיד סוד "החזקת הידיים" אך ככל שהולכת הליכתו עם האלוהים ומתחזקת הוא מיטיב להחזיק באחרים. אשת לוט אינה יכולה לסמוך על הסובבים אותה וייתכן שאי אפשר היה גם לסמוך עליה. אך דמותה הכואבת אחוזה בלבי ואני מברכת על שאברהם הוא אבי.

להוריי – שאחזו בי בכל טוב שבעולם
באהבת עולמים.

 

אולי גם זה יעניין אותך: