02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / אתגרי השעה / אתגרי השעה - דת ומדינה / מדינה יהודית דמוקרטית בוחרת בערכי כבוד האדם

מדינה יהודית דמוקרטית בוחרת בערכי כבוד האדם

אתגרי השעה - דת ומדינה

השבת, פרשת "בא", יקראו בכל בתי הכנסיות בעולם את הפסוקים המתארים את רגעי השיא של סיפור יציאת מצרים. הרגע שבו מכניע משה את פרעה, ראש הפירמידה של שלטון עריץ, נחקק בזיכרון העולמי כרגע מכונן בתולדות האנושות. המרידה ב"בית עבדים" של מצרים והחתירה לחיי חרות הפכו להיות סמל לכל העמים המשועבדים או המושפלים. שלילת העבדות היא אחת המתנות שהעניק העם היהודי לעולם כולו. במשך אלפי שנים לא יכולנו לממש את האידיאות היהודיות באופן ריבוני. היינו כפופים לשלטון זר ושימרנו את עצמנו כמיעוט שורד בתנאים קשים. רק לפני שישים וחמש שנה זכינו לריבונות יהודית מתחדשת. השבוע ייכנסו מיליוני אזרחי ישראל אל הקלפיות לממש את הזכות הדמוקרטית בבחירת מנהיגות למדינת העם היהודי. בשורות הבאות אני מבקש לעורר את האחריות שלנו כיהודים להמשיך ולהוביל את המהפכה החברתית העולמית אותה הורישו לנו אבותינו. להעמיד את הנושא של יחסי עובד – מעביד בקדמת הערכים אותה מבקשת מדינת ישראל להנחיל לעולם כולו. 

כשקוראים את המקראות על "בית העבדים" של מצרים מבינים שמדובר, לפני ימי ה"פתרון הסופי", על תנאי העסקה משפילים שמביאים את העובדים לייאוש כלכלי ואישי.
כשהרמב"ם (הלכות עבדים פרק ט) מבקש לשרטט את יחס העובד הראוי על פי התורה הוא מנסח זאת כך:
"וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב ולא לבושה".
המעסיק מחויב בכבודו של העובד, הן במה שקשור לגופו והן במה שקשור לנפשו.
הדאגה לקיום בכבוד של העובדים הוא תנאי סף לשמירת דמותה של המדינה היהודית.
בתוך הדיון על מעמד העובד בישראל מוכרחים לומר באופן מפורש גם את יחסה של מסורת ישראל אל עובדים שאינם בני העם היהודי.

בתוך התנועה הציונית אין חולק על כך שמדינת העם היהודי מוכרחה לשמור על הרוב היהודי באופן מאובחן. פתיחת שערי המדינה לכל מבקש עבודה הופך את האידיאה של "מדינת כל אזרחיה" למציאות ואת הוויכוח להיסטוריה.

אין חולק על הסכנה שבהצפת שוק העבודה בארץ בעובדים זרים תהפוך החברה הישראלית לנצלנית יותר, מנוכרת יותר ודורסנית יותר. ככל שירבו השבחי"ם (שוהים בלתי חוקיים) תהפוך הארץ ל"בית עבדים", של מעסיקים נצלנים שיעשו את הקופה על גופותיהם של עבדים נטולי זהות.

הרעיונות המתגלגלים במחוזות צדדיים וקוראים לבטל את כל עבודת הזרים מן הארץ איננה אלא נחלתם של אלה שאינם נושאים בעול האחריות הממלכתית הכוללת, אינם רואים את צרכי הענפים הקורסים וחיים בתוך בועה רומנטית ואידילית של עם עברי השב לאדמתו.

פתרון מתון יותר נמצא באמתחתו של הרב יעקב אריאל (רבה של רמת גן). הפתרון הוא שהפלסטינים יהיו אלו שיעבדו עבורנו בעבודות בהן אנו מסרבים לעבוד. הם יחזרו כל ערב לביתם ולקהילותיהם וכך לא יביאו לליבה של המדינה היהודית את התרבות הזרה. כדי לממש את החזון של הרב אריאל צריך לגלגל את הסרט לפרקים הקודמים שלפני ארבעים שנה ולהניח שהפלסטינים, בחלקם או ברובם, יהיו שותפים לחזון המדינה היהודית של עם אחד השולט בארץ ונספחים אליו חוטבי עצים ושואבי מים. זוהי אוטופיה שלא תתממש בטווח הנראה לעין.

לפני כשנתיים פרסם ארגון מציל"ה (בראשות פרופ' רות גביזון) מסמך מתווה למדיניות ההגירה במדינת ישראל. המסמך בנוי על עקרון מנחה של מדיניות "קשה מבחוץ – רך מבפנים". היינו – הקשחת עמדת המדינה ביחס לנכנסים בשערי המדינה לצרכי הגירת עבודה ועידון היחס אל אלה הנמצאים בתוך החברה הישראלית על פי חוק. קראתי היטב את המסמך הזה ואני מרגיש שהוא עונה היטב לפרופיל של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

כבר נכתבו מאמרים וספרים על מעמד המיעוטים בישראל ועל שאלת החלת דין "גר תושב" עליהם. אם נלמד את המקורות באופן יבש ומנוכר נאלץ לקבוע שמהגרי העבודה אינם עומדים בקריטריון של "גר תושב" באופן המחמיר שלו. אולם מנגד, ברור לכל שאם אנו רוצים לחלץ מתוך המקורות הכוונה רוחנית ומעשית חובה עלינו לנסות ולקבל את כלי העבודה הזה שמגישה לנו התורה. "גר תושב" הוא אותו אדם שנמצא אצל חברת הרוב ואין לו גב משפחתי או לאומי שמגבה אותו זוהי בדיוק תמונת המציאות של העובד הזר שמוצא עצמו בארץ זרה, גם אם בחר מרצונו החופשי להיות בה. המחשבה וההלכה היהודית לימדה אותנו איך להתנהל עם אותה אוכלוסייה העובדת בתוכנו ואינה מבני עמנו:

  1. חובת שמירה על זכויות באופן כללי – כך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים, פרק ח:  וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן 
  2. חובת רפואה והצלה (חוק בריאות). בהלכות עבודת כוכבים פסק הרמב"ם: וגר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם. 
  3. יחסי עובד מעביד (הלנת שכר): בהלכה נפסק שכל עובד זכאי לתנאי העסקה. כך נפסק בשולחן ערוך: "מצווה לתת שכר שכיר בזמנו, ואם אחרו עובר בלאו".

שלש הדוגמאות הללו מבהירות שברגע שהחלנו על העובד הזר את המעמד של "גר תושב" הוא נכנס למעגל הזכאים בזכויות פרט בהיותו "צלם אלהים" החי בתוכנו ובאחריותנו. ההבנה הזו מקפיצה בבת אחת את מעמדו ואת עמידתו של העובד ומעוררת שאלות יסוד קשות ורציניות.

מה יהיה דין "שכר מינימום" של העובד? אם השכר הזה נקבע על פי רמת החיים בארץ והוא גר בתוכנו אז נהיה חייבים להעמיד את שכרו בהתאם. אולי זה מפתח ראשי לכך שחלק מהעבודות יחזרו לידיים ישראליות (סיעוד, חקלאות, בניין ותעשיה) כי הם כבר לא יהיו כדאיות למעסיק הישראלי? פתאום נוכל לעודד חיילים משוחררים להיכנס לענפים שכבר נושלו מהם בגלל שהעסקת הזרים זולה וזמינה. דווקא שדרוג מעמדם של העובדים יכול לשמש מנגנון בקרה לצמצום הזרים ולעידוד עבודה עברית. והיה זה שכרנו.

באמצע שנות השישים כתב הרב אונטרמן מאמר בשם "מפני דרכי שלום" ובו הוא משרטט את טיב היחסים הראויים בין חברת הרוב היהודית בארץ לבין המיעוטים הגרים בה. עברו כמעט חמישים שנה מאז שנכתבו הדברים אך הם נשארו חיוניים כאז:

ובכן למדין אנו כי דרכי התורה ונתיבותיה הן בנועם ובשלום …כמו שאי אפשר לקרוא שומר תורה ומצווה למי שמזלזל בהלכות קבועות בדברי סופרים… כן אין לתת את התואר הזה של שמירת תורה ומצוות למי שמסרב לקיים את התקנות של דרכי שלום .

התמונה באדיבות נועם חן ואתר משרד התיירות

אולי גם זה יעניין אותך: