02-623-6223אמציה 4 ירושלים

מטבע של אש

חגים

"באחד באדר משמיעים על השקלים"

ערב ראש חודש אדר, אני מבקש להשמיע על השקלים.

כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לידוד בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם:
זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לידוד:

(שמות פרק ל, יב – יג)

אותה מערכת מיסוי קשיחה ואחידה שאינה מכירה פנים, לא מתפעלת ולא משחררת: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה'."
לכאורה אין פשוט ממערכת מיסוי כזו שאינה נתונה לא ללחצים ולא לרחמים.
אך באופן מאד מוזר דרשו חז"ל על מחצית השקל, את הדרשה הבאה:

זה יתנו – הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואומר לו כזה יתנו:
(רש"י שמות פרק ל פסוק י"ג)

מה ראו על ככה? מה הביאם לדרוש על פרשה זו דרשה שכזו?
כדי לנסות ולהשיב על כך אני מבקש לצעוד אחורה למפגש הראשון של משה עם עולם הקדושה:

וירא מלאך ידוד אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל:
ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה:
וירא ידוד כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני:
ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא:
(שמות פרק ג, ג- ה)

משה עמד במבחן. הוא הלך בדרכו וראה את מראה הסנה המופלא. מראה חריג לכל הדעות. בחירתו לשליח נבחנה בהחלטתו לסור ולהבין את המראה. הוא מבין שיש כאן משהו בלתי אפשרי. אש וסנה אינם יכולים לגור בכפיפה אחת. אש אוכלת את העץ ולא מותירה אלא פחמים. זיווג האש והסנה מגלה למשה שמחוברים כאן שני יסודות הפוכים?: יסוד הרוח ויסוד החומר. האש מייצגת את ההתפשטות חסרת הגבולות, את המעוף, את חוצפת החדירה לכל תחום. העץ מסמל את הקבוע, השורשי, המקובע ומוגבל. ככל שיזקין העץ כך יעצימו שורשיו ויתקבע במקומו.

דוגמה לכך אנו מוצאים בפרשת השבוע שלנו, בסמיכות של שני פסוקים (שמות כב, ד-ה):

1) כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירו ובער בשדה אחר – מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם.
2) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבעירה.

כדי להזיק שדה או כרם, משהו מעולם הצומח, צריך לעשות מעשה של ממש: להכניס את העדר לתוך שדותיו של השני.

אך את האש לא שולחים! "כי תצא אש". לאש כביכול יש חיות משלה: היא מתפרצת, היא משתלטת, נכנסת ויוצאת לאן שמוליכה אותה הרוח.

באחד משיריה היפים מתארת המשוררת זלדה את המאבק בין שני היסודות:

"הלהבה אומרת לברוש: כאשר אני רואה כמה אתה שאנן, כמה עוטה גאון
משהו בתוכי משתולל!
איך אפשר לעבור את החיים הנוראים האלה בלי שמץ של טירוף, בלי שמץ של רוחניות,
בלי שמץ של חרות, בגאוה עתיקה וקודרת.
לו יכולתי הייתי שורפת את הממסד ששמו תקופות השנה,
ואת התלות הארורה שלך באדמה, באויר, בשמש, במטר ובטל.
הברוש שותק.
הוא יודע שיש בו טרוף, שיש בו חרות, שיש בו דמיון, שיש בו רוחניות.
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין".
( – זלדה – )

כשמשה מסתכל על הסנה הבוער באש הוא בבת אחת מבין. בתוך העץ הזה משתוללת אש גדולה, אש שמתלכדת עם העץ, אחוזה ולא שורפת, מתפרצת אך מוגבלת. ואז אומר לו הקב"ה את פשר המראה. "המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". זוהי אולי מהות הקדושה. החיבור ההרמוני של שני יסודות סותרים, של הרוח הלכוד בחומר.

זוהי הפעם הראשונה שאדם נחשף למראה של שני יסודות משולבים זה בזה. בעולמות העליונים כבר הכירו את הזיווג המופלא הזה. כך, לאמיתו של דבר, נברא העולם, לפי המדרש בבראשית רבה (פרשה ד): "ויקרא אלהים לרקיע שמים, רב אמר אש ומים, רבי אבא בר כהנא אמר משום רב נטל הקב"ה אש ומים ופתכן זה בזה ומהן נעשו שמים".

על בסיס דרשה זו מובנים דברי בלדד השוחי, רעו של איוב (פרק כה): "המשל ופחד עימו, עושה שלום במרומיו", וכמו שמבאר רש"י במקום: "עושה שלום במרומיו אש ומים בלולין ואין מים מכבין את האש".
לאחר שנבראו השמים בחיבור ומיזוג המים והאש, הגיע תור השראת השכינה והקדושה על הארץ. זה המראה שהראה ה' למשה, ומכאן מתחילה מסכת הוצאת ישראל ממצרים, על מנת להתקדש באותו מקום בהר האלהים.
מכאן אני נבקש לחזור לשקלי הקודש.

כשמצטווה משה על מערכת המיסוי הקשוחה הזו, הוא לא מבין. איך אפשר לעבוד את ה' במסגרת מוצקה כל כך. אין שום רוך, שום אלסטיות, שום דינמיות, שום ותרנות או התנדבות. הכל כל כך קבוע. שנים רבות אחר כך יבואו הצדוקים, בימי בית שני, ויתקשו בדיוק באותו דבר:

שהיו צדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד: מה דרשו: את הכבש אחד תעשה".
מה השיבום: את קרבני לחמי לאשי תשמרו – שיהיו כולם באים מתרומת הלשכה"

להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה,
שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה,
ומלך מלכי המלכים הקב"ה טובע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון
ואין אחד מהם דומה לחבירו.
(משנה, מסכת סנהדרין פרק ד)

אולי גם זה יעניין אותך: