02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / מי אנחנו / מבית כנסת לקהילה – מאגר הידע / דברים לערב ההכתרה – הרב בני לאו

דברים לערב ההכתרה – הרב בני לאו

דבריו של הרב בני לאו לערב ההכתרתו כרב בית הכנסת הרמב"ן

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:
(ב) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:
(ג) הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:

לו היה עוצר מישהו את סבי הרב משה חיים לאו הי"ד בפתח תאי הגז בטרבלינקה, ומספר לו שבעוד שישים שנה יכתיר בנו, הרב הראשי לישראל את אחד מנכדיו לרב קהילה בירושלים, בירת המדינה היהודית, איך הוא היה מגיב?

נדמה לי שהוא לא היה צוחק, בודאי לא לועג! אולי היה אומר: "היינו כחולמים".

לאורך כל שנות העם הזה אנו חולמים חלומות גדולים ורחוקים. תמיד יש את אלה הקצים בחלום ומנסים להרעיל אותו ביאוש ובציניות, אך החלומות הגדולים של "בשוב ה' את שיבת ציון" לא כהו ולא איבדו מכוחם. את כוח האמונה הזו קיבלנו בירושה מיעקב, הממאן לקבל ניחומים בבשורת "הכר נא הכתונת בנך היא". כוח החיים הפנימיים אמר לו שיוסף עודנו חי. את הכוח הזה אנו מגלים בפרשה הבאה במיאון של יוסף, המאפשר לו לרדת עד לשאול תחתיות ולהישאר נער עברי המחובר לדמות דיוקנו של אבא. בכוח זה הלכו מתתיהו ובניו למלחמה חסרת סיכויים כשנשקם היחיד הוא האמונה ב"נצח ישראל" והבטחת ה' כי לא יטוש את עמו ונחלתו לא יעזוב. את הכוח הזה ירשנו בדרך הנפתולים של עמנו בגלויות שונות, והעברנו מדור לדור. כשסבא נפרד מאבא הוא הוריש לו את אותו החלום והוא שנתן לאבא את הכוח לעבוד את אימי המלחמה, להינצל ולהציל, כשכל הזמן דמות דיוקנם של הוריו ובשורת החלום לנגד עיניו. היכולת לראות את תמונת הנצח של עם ישראל גם כשחרב חדה מונחת על צוארו של אדם היא זו שעמדה לאבותינו ולנו. בעומדי כאן היום, מוקף בהורי ובני משפחתי אני מבקש להודות לקב"ה על שהגדיל לעשות עמנו. עוד רחוקים אנו מיום שימלא שחוק פינו, אולם חלילה להיות כפויי טובה. מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה של גאולה שנתת לנו ולאבותינו.

שלמה המלך מלמד אותנו בספר משלי כיצד צריכה להיראות אמונתו של היהודי: "והיה אמונת עיתיך חוסן ישועות חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו" .
על פסוק זה דורש רבא בגמרא:

בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר?
ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו – אין, אי לא – לא.

אדם נשאל בראש וראשונה על משאו ומתנו.

לא ניתנה תורה לאוכלי המן, ולא לניזונים מעץ חרוב הנברא בדרך נס. אדם לעמל יולד. השאלה אליו היא רק אם ידיו נקיות. האם ניהלת את חייך ביושר? האם היית "בעל בית" הגון?

לאורך שנות חיי עד עתה חייתי בקהילות של בעלי בתים. בילדותי גרנו בשכונה ברמת גן, בעלת אוכלוסיה מגוונת, דתיים וחילונים בכפיפה אחת, ושם למדתי מהו בית כנסת, ומהי קהילה. לאחר נישואי עם נועה עברתי לגור בביתה בקיבוץ סעד שבנגב, ושם למדתי כחבר את כוחה של הקהילה.

קהילה שמורכבת מאנשי עבודה שמבקשים לחבר ולמסגר את חייהם בתבנית יהודית מלאת תורה ומצוות. אביה של נועה ידידיה כהן ז"ל ורעייתו תבדל"א, רחל לבית אלבה בנו בית שהיה למופת בקרב אנשי תורה ועבודה. שורשיה של חותנתי נטועים כאן ממש, בבית הכנסת שער השמים, שאביה רבי אהרון אלבה היה בין מייסדיו. יש בידי עוד מכתבים שחותני ז"ל מתכתב בדברי תורה ושאלות בהלכה עם המרא דאתרא כאן הרב אליעזרוב זצ"ל.

יש מקומות שהתואר: "בעל בית" נחשב ככינוי גנאי למי שפרש מלימוד התורה האינטנסיבי לעולם המעשה. בסעד למדתי שהמושג "בעל בית" הוא תואר של כבוד. בכוח זה יצרה קהילת הקבוץ הדתי בכלל, וקיבוץ סעד בפרט, חברה ערכית דתית שיכולה לשמש מופת להרבה מאד קהילות בישראל: אנשים העמלים לפרנסתם, ביושר ובצניעות. כשהגענו לפני כשנה לירושלים ביקשתי להתקבל כחבר לבית הכנסת הזה, בעיקר בגלל אותו סוג של פשטות המקרין על סביבותיו. זהו האור של "נשאת ונתת באמונה".

השאלה השניה אל האדם היא "קבעת עיתים לתורה".

קהילה של אנשים עמלים, אינה "כולל" ואינה מתיימרת להתחרות עם האינטנסיביות של לימוד התורה בישיבה. היא מציבה לחבריה אידיאל אחר, קשה בהרבה. קביעת עיתים לתורה זוהי המסגרת הקשוחה של היהודי, שברובו של יום עובד אך משכים שחרית וערבית לבית הכנסת, מגיע לשיעור השבועי בקביעות של תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. מושג הקביעות נעשה יותר ויותר קשה בתקופה בה אנו חיים. בחינוך הדור הצעיר אנו מתמודדים הרבה עם הקושי של בני הנוער לקבל מסגרות. יש חיפוש אדיר אחר חוויות רוחניות, אחר קירבה לאלקים ואחר ריגושים דתיים. אך יש קושי גדול לחוות תהליך, להעמיק בחוויה אחת מתמשכת, להתמסד ולהתקבע. בשכונה הזו יש הרבה ריגושים למחפשי אלקים, אך הקהילה הזו מציעה לסביבה כולה מסגרת אולי פחות נוצצת אך קבועה. בודאי שגם לה לא יזיק לקבל את זרמת החיים התוססים הנושאים איתם התרגשויות ולעיתים אף תסיסה רוחנית. שילוב רוח הנעורים הסוער עם כוח הזקנה הקבוע והמדוד יכול להביא ברכה גדולה לכל.

"ריענון" הוא דבר רצוי בכל שדרות החיים ובודאי בחיים הדתיים. החשש שאי התחדשות תביא לניוון וקיפאון מחייב את כל מי שהיהדות יקרה לו להוביל את מגמת ההתחדשות ולעודדה ביותר.

אולם כולנו למודי ניסיון מההיסטוריה של עמנו, ולכולנו צלקות עמוקות מניסיונות של יצירת מהפכות שלעיתים לכתחילה ובדרך כלל בדיעבד הוכרו כחבלניות ולא כמשקמות. מי יכול להכריע בשאלת ההתחדשות הדתית אם היא ממקור הטומאה או ממקור הטהרה? בידי מי יש את המפתח לקבוע אם אנו באים לעבוד את ה' או לעבוד לעגל? כשאנו מדברים על ההתחדשות של החיים הדתיים עולה סוגיה אחת ושולטת בכיפה – מעמד האשה. קהילה דתית שמבקשת להתרענן חייבת לקחת בחשבון שבנות ישראל מבקשות להיות שותפות מלאות בעבודת ה' לפחות כפי שהן שותפות בכל שאר שטחי החיים. התחשבות בבקשה זו, במגבלות ההכרחיים על פי ההלכה, יכולה להביא כוח חיים גדול לקהילה.

השאלה השלישית שנשאל האדם העומד לדין לפני אדון הכל, עוסקת במסגרת המשפחתית: "עסקת בפריה ורביה"?

זהו השם הכולל לשאלת מקומה של המשפחה ותיפקודה. גם בתחום זה החברה המודרנית מותירה מרחב פעולה גדול והכרחי. מאז ומתמיד מורכבת הקהילה בישראל מהתא המשפחתי, לטוב ולרע. כשפוקדים את העם מונים אותו למשפחותיו לבית אבותיו, כשבוכה העם לאחר חטא המרגלים הם בוכים בתא המשפחתי. כשרוצים לפרסם את ניסי ה' עושים זאת בתא המשפחתי: נר איש וביתו וכן הלאה.

כאן המקום להעיר משהו על המשפחות המרכיבות את הקהילה. בגלל תהליכים שונים הפך בית הכנסת להיות מקום השייך לציבור הדתי בלבד. כל מי שמכיר את הקהילות בגלויות השונות יודע שחברות בקהילה היא ביטוי לזהות יהודית ולשמירה על קשר עם המסורת. דווקא כששבנו לארץ גדל לנו דור שלם שמנוכר לכל זיהוי מסורתי. עבור היהודי שאינו מגדיר עצמו דתי בית הכנסת כמעט ולא משמש כתובת. המצוקה של משפחות, ללא קשר לזיהויים הדתי, חייבת להיכנס לתוך בית הכנסת: יהודי מוכרח לדעת שבבית הכנסת הוא ימצא אוזן קשבת, כתף תומכת ויד מלטפת. בתקופת החשמונאים היתה בישראל מחלוקת גדולה של כתות, ריבוי השקפות, הרבה חשדנות ושנאה. באותה תקופה פעל בישראל כנשיא יהושע בן פרחיה, מן הזוגות. מתורתו נשתמרה משנה במסכת אבות: "עשה לך רב וקנה לך חבר והווה דן את כל האדם בסבר פנים יפות".

הצורך ברב התברר דווקא בתקופה שבה יש ריבוי דעות וגוונים, בלבול גדול וחוסר בטחון. "עשה לך רב" בא לייצב את מערכת החיים הדתית ולתת עוגן למסורת.

יחד עם הרב מבקש יהושע בן פרחיה לקנות חבר. הבדידות – מהקשות שבמחלות הדור. צעירים כזקנים חשים בבדידות גדולה. כולם מחפשים עם מי לדבר. אופי המבנה הקהילתי השתנה מאד, רבים מאיתנו שותפים לקהילות שונות ומגוונות. עם כל זה, יש לקהילה המסורתית ערך נוסף ומעלה על כולם. היא מסוגלת לרכז את לוז החיים של האדם היהודי, בכל הגילאים ולאורך כל השנה. זהו עמוד השדרה שלנו וחובתנו לשמור עליו.

קהילה שמתלכדת סביב עבודת ה', משימות משותפות, ואחריות פיזית ורוחנית לסביבה, , יכולה להוציא הרבה מאד אנשים ממעגל הבדידות. בשכונה הזו נמצאים מאות עולים חדשים מארצות שונות, המתגעגעים לקהילה שעזבו בארצות מוצאם. בית כנסת הרמב"ן הוא בית חם שיש בו את יישוב הדעת המבוגר, ונכונות לאמץ לתוכו את חדוות החיים של הצעירים.

החלק האחרון בדברי יהושע בן פרחיה: "הווה דן את כל האדם לכף זכות". דווקא בימים של ריבוי דעות וקיטוב קשה, אומר לנו התנא הזה להמעיט במידת החשדנות. לנסות להכיל בתוכנו כמה שיותר יהודים, ולא להוציא יהודי מכלל ישראל, אם הוא לא הוציא את עצמו.

השאלה הרביעית היא "ציפית לישועה".

כאן פונה הבורא לאופטימיות של האדם. "ציפית לישועה" מחזיר אותנו לעולם החלומות. אדם, או חברה, יכולים להיות שקועים בתוך עולם המעשה וטרדות השעה, בתוך קשיי המדינה ואסונות הכלל, ולא לראות לאן כל זה הולך. כשיעקב שמע את חלומו של יוסף, הוא "שמר את הדבר". מצפה לראות מתי יתממש החלום. כשהביאו לו את כתונת הפסים מאן להינחם, כי ידע שהחלום צריך להתגשם, וציפה לישועה. אנו נתונים בימים שצריך הרבה אורך רוח ואופטימיות כדי לשאת את הראש ולראות שהכל הולך לקראת תיקון גדול, וסוף ישועה לבוא. זוהי ציפייתו של ה' מאיתנו, "ציפית לישועה".

(ד) שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:
(ה) הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:
(ו) הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:

אנו פונים לקב"ה שישב את שבותינו, כאפיקים בנגב. שנראה את האדמה שלנו רוויה ומלאת חיים. אך כידוע הקב"ה מתווכח איתנו ואמור לנו "שובו אלי" קודם תעשו אתם ואחר כך אני.
נעשה אנו את הצעד הראשון, את ההתעוררות הקהילתית להיטיב בין איש לאיש, ללא קנאה ותחרות וה' ירחיב צעדנו ויוליכנו קוממיות בארצנו. אמן