02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / מי אנחנו / מבית כנסת לקהילה – מאגר הידע / קהילת בית כנסת הרמב"ן – מתוך "דיוקן"

קהילת בית כנסת הרמב"ן – מתוך "דיוקן"

פורסם במדור "דיוקן", כ"ז בכסלו תשס"ה, 10.12.2004. כתבה של איתמר מור.

"לאורך השנים החברה הישראלית התנשלה ממושג הקהילתיות, והפכה אותו למונח דתי בלבד", מסביר הרב לאו. "כיום חבר קהילה הוא זה שמשלם דמי חבר לבית כנסת, ואילו אדם שאיננו פוקד את בית הכנסת לעתים קרובות, לא ייחשב חבר קהילה. זו תפישה מעוותת. קהילה היא קודם כל מעגל חברתי."

גם נשים יעבירו שיעורים

מאוחר יותר אנחנו עוצרים ליד בית כנסת 'רמב"ן', המשמש מרכז לקהילה המתחדשת שבראשה עומד הרב לאו. כשהגיע לשכונה לפני כארבע שנים, הוא מצא קהילה מזדקנת ורדומה. אחרי כשנה פנו אליו המתפללים וביקשו ממנו לכהן כרב בית הכנסת. לאו נעתר בסופו של דבר, אם תסכים הקהילה להיכנס ל"תהליך בנייה מחודשת". לא מדובר רק בחידוש הקהילה הפיסית, הוא מסביר, אלא בשיקום מונח "הקהילה" במובן הרוחני-ציבורי.

קשה להגדיר את 'קהילת רמב"ן' כקהילה במובן הקלאסי, מכיוון שכאן בית הכנסת איננו הציר המרכזי שסביבו נבנים חיי החברים. מבנה זה תואם את חזונו של לאו, המדבר על קהילה שבה שותפים דתיים וכאלו שאינם. לדבריו, בצורה כזאת הקהילה הופכת לצומת מרכזי לא רק מבחינה דתית, אלא גם מבחינה תרבותית – מעגל החיים, גמילות חסדים ופעילות בשעות הפנאי.

גם בית הכנסת המתחדש מציב גישה רעננה, בעיקר בכל הנוגע למעמד האשה ומקומה בקהילה ובחוויית התפילה. ביום שבו נערך הראיון, החלו העבודות לשיפוץ בית הכנסת והרחבתו. לאו פורש לכמה רגעים הצדה ומביט בעיניים עורגות על הטרקטורים. לרגע נדמה שהוא אפילו מנגב דמעה קטנה של התרגשות. אחד השינויים הנעשים הוא הרחבת עזרת הנשים והשוואת מספר מקומות הישיבה בשתי העזרות (מאתיים גברים ומאתיים נשים).

עזרת הנשים אמורה להתרחב לכיוון חלל בית הכנסת פנימה, על מנת להפוך את המתפללות לשותפות מלאות בחוויית התפילה. כמו כן נשים יעבירו שיעורים לכלל הציבור, תוך שמירת ההפרדה בין המתפללים.

"לאורך השנים החברה הישראלית התנשלה ממושג הקהילתיות, והפכה אותו למונח דתי בלבד", מסביר הרב לאו. "כיום חבר קהילה הוא זה שמשלם דמי חבר לבית כנסת, ואילו אדם שאיננו פוקד את בית הכנסת לעתים קרובות, לא ייחשב חבר קהילה. זו תפישה מעוותת. קהילה היא קודם כל מעגל חברתי. בשנים האחרונות המושג קהילה הושאל לעולם האינטרנט, ואתה מוצא אנשים מצ'וטטים במשך שעות מתוך תחושת הבדידות.

"לפני כמה חודשים ראיתי, סמוך לבית הכנסת, מודעת אבל עם שם לא מוכר. נכנסתי לבית ומצאתי אדם יושב שבעה לבד. הסתבר שמדובר ביהודי שלפני 17 שנה עזב את ארגנטינה, ומאז לא ראה את אמו, שנשארה שם. לפני כמה ימים הודיעו לו בטלפון שהיא נפטרה, והוא רוצה להגיד קדיש אבל אין לו מושג איך לומר ואיפה, כי בכל שנותיו בארץ לא ראה צורת בית כנסת. בארגנטינה, כל עוד היה בקהילה, הוא היה הולך לבית הכנסת. בישראל כבר לא. אמרתי לו שהוא יכול לבוא אלינו להגיד קדיש, ואותו אדם באמת בא עד סוף ה'שלושים'. בראש השנה, זמן קצר אחר כך, קלטתי אותו בתוך הקהל שבבית הכנסת. חשוב לי להדגש: הוא לא הפך לדתי, ומעולם לא היתה לי כוונה לשנות את אורחות חייו. כל מה שרציתי הוא לאפשר לאדם להיות יהודי כדרכו, תוך רחישת כבוד לבית הכנסת. היה לי חשוב שיבין שבית הכנסת הזה שייך לו בדיוק כמו שהוא שייך לי.

"הרעיון הזה נכון לגבי בר מצווה, חתונה או כל דבר אחר. מספרם הגדול של הזוגות שפורשים מהטקס הדתי הוא דבר נורא, ואי אפשר לחמוק מאחריות לכך. אז ארגון כמו 'צהר' מנסה לשדר יהדות אחרת בכדי למשוך. אבל אני טוען יותר מכך: המהפכה הגדולה צריכה לבוא מהשטח, מכל קהילה ומכל שכונה, ולא מארגון גג פטרוני. 'צהר' אומר 'מי שמעוניין יפנה אלי, ואני אנסה להיענות לכל פונה'. זה נהדר, אבל לא מספיק. רק יצירת זיקה בין הסביבה ובין תושביה תגרום לכך שאנשים יבינו שאני כרב ובית הכנסת כמוסד עומדים לרשותם. לא צריך לאבד יסודות של חיים יהודיים בשביל לפתוח שערים. ישנם כללים ברורים של סדרי תפילה, ואין צורך לוותר עליהם. אבל בין זה ובין התעלמות מוחלטת המרחק רב.

לשבור את מחיצת הברזת

"צריכה להיות מגמה מתמדת להתעדכן בצורכי הקהילה, הן הדתיים והן המקומיים. אסור שבית הכנסת יישאר כמין מוזיאון יהודי לתפילה…"

גיבוש הקהילה, לשיטתו, מותנה בשבירת התופעה של מניינים נפרדים לאוכלוסיות שונות. "הטרנד של מניינים ליוצאי ישיבות ואחרים לבעלי-בתים מוציא אותי מדעתי. אצלנו התפילה תהיה קבועה באופן סטנדרטי מסורתי, אבל בהחלט יהיו בה סממנים של פתיחות ושיתוף. כך למשל פתיחת עזרת הנשים אל חלל בית הכנסת. יש פה מצד אחד אמירה מסורתית של כניסת האשה לבית הכנסת, אבל היא אינה מאחורי סורג. המחיצה לא נעלמת, אבל היא חוזרת להיות מבדלת, לא מפרדת. אני חושב גם שאסור להתעלם מהדרישה הנשית ל'תן חלקנו בתורתך'. יש היום הרבה נשים שתורתן אומנתן, ואני לא רואה סיבה שבליל הושענא רבא או שבועות, נשים לא יעבירו שיעורים גם לגברים.

"צריכה להיות מגמה מתמדת להתעדכן בצורכי הקהילה, הן הדתיים והן המקומיים. אסור שבית הכנסת יישאר כמין מוזיאון יהודי לתפילה. המקום הזה יכול להפוך לאבן שואבת, למרכז שכולל מכון לבר מצווה, הרצאות, ליווי בחתונה. החלום שלי הוא שאזרח ישראלי יוכל למצוא הכל בתוך הקהילה. כיום המפגש של האזרח עם הממסד הדתי נעשה במועצות הדתיות וברבנויות הערים. אנחנו רוצים להביא את זה הביתה".

איך אנשים יידעו על הקהילה ועל האפשרות לקחת בה חלק?

"עבודת שיווק, כמו בכל דבר אחר. אם ברדיוס של קילומטר-שניים מסביב לבית הכנסת אני מכניס את התושבים לרשימת דיוור קבועה ומודיע להם על אירועים ושירותים כמו גמ"חים, הלוואות, הדרכה לחתנה, אירוח בשמחות וכו', לאט לאט אני נכנס לתודעה. מעבר לכך יש גם צורך בשבירת מחיצת הברזל שקיימת בין הישראלי הממוצע ובין בית הכנסת. גם הרצון הכי טוב מעורר עדיין המון חשדות, ועם זה נצטרך להתמודד. בסוכות האחרון עשינו 'שמחת בית השואבה' בחצר בית הכנסת. החלטנו על ערב שירה ישראלית והדבקנו מודעות. כשהתחיל האירוע היינו שם חמישים איש בלבד, כולם דתיים. אחרי שהפעלנו את מערכות ההגברה ואת מסך הבארקו, התחילו להיאסף השכנים לאט לאט, כמו פרפרים לאור. היה ערב מקסים בהשתתפות יותר מ-200 איש. להערכתי, לפחות שליש מהם לא ביקרו בבית כנסת מעולם.

"עכשיו, שיהיה ברור: זה לא שמחר בבוקר אני רוצה לתפוס אותם שיגידו קדיש. זה לא העניין. מה שחשוב לי זה שהם יידעו שבית הכנסת שייך להם, ואני בהחלט אהיה זמין כדי לשרת אותם. רדיפה אחריהם בתחנה המרכזית בכדי שיניחו תפילין לא נמצאת על סדר היום שלי, משום שאני מכבד את השונות שלהם. מצד שני, בהחלט נמצאת על סדר היום הדאגה שבבית הכנסת יהיו תמיד כמה ערכות תפילין זמינות עבור מי שהגיע מרצונו. לרדוף אחרי אנשים כדי שיניחו תפילין, זה במידה מסוימת לא לכבד את השונות, זו אמירה שכל עוד לא הניחו תפילין, הם לא לגיטימיים. לצערי זאת מגמה שחדרה בשנים האחרונות לציבור הדתי-לאומי, ואני לא מסכים איתה. יש קו דק בין מה שאני עושה ובין מיסיון, ואני מאוד מקווה שאצליח לתחם את הגבול העדין באופן ברור".