02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / מעגלים / יום השואה

יום השואה

מסעות הנוער - האם צריך לצאת לפולין כדי ללמוד שואה | דיון בקהילת הרמב

במוצאי שבת פרשת שמיני תשע"ג ,  6.4.13  התקיים רב שיח מיוחד העוסק במסעות ישראליים לפולין, וזאת כחלק מציון יום השואה בקהילת רמב"ן.
בקשנו מהרב ירמי סטביסקי, ומהגב' סופי פפר להעלות על הכתב את נקודתיהם העקריות בנוגע למסעות בני הנוער לפולין.
רב השיח כולו ( שלושה חלקים) ניתן לצפייה בספריית המדיה של קהילת הרמב"ן וניתן לצפות בהם גם בנגן המדיה המובנה בתחתית העמוד.

 

סופי פפר - שיעור לילדים בבית כנסת הרמב

כמה שאלות על שליחת משלחות של תלמידי תיכון לפולין / סופי פפר

הנסיעות לפולין במסגרת משלחות בית ספריות מהוות היום חלק בלתי נפרד מהתוכנית החינוכית ברוב מוסדות החינוך (ומקורסי הפיקוד הגבוהים בצה"ל). בעיני, כאדם יהודי , כאמא וכמחנכת עצם קיום משלחות אלה מעמת אותי עם מספר שאלות נוקבות.

כתלמידה בתיכון בחרתי שלא לנסוע, כמחנכת באותו מוסד נמנעתי מהנסיעה עד שלבסוף באחת השנים, נכנעתי וליוויתי תלמידות אהובות ויקרות במסע לפולין. המסע היה עוצמתי, מלמד וחשוב ביותר. המסע כלל הדרכה איכותית ועוצמתית, גיבוש נדיר בעוצמתו בין התלמידות, קיימנו התייחסות לחיים שקדמו לחורבן עמנו – לחסידים ולמתנגדים וגם לפלגים חשובים לא פחות שחיו בפולין לפני השואה. עם זאת, עד היום אני תוהה ביני וביני אם המחיר ששילמתי בעיני עצמי, היה שווה את הרווח.

בעיני, ההחלטה הכמעט אוטומטית לנסוע לפולין איננה נכונה, שהרי את מה שנלמד שם ניתן ללמוד גם פה, שהרי ניתן לחסוך סכום נכבד (מדי – למשפחות רבות) למשפחות התלמידים ולפרנס מוסדות מצוינים שעוסקים בארצנו בנושא הנצחת השואה. בנוסף עולות אצלי שאלות נוספות שראויות לכל הפחות להישאל.

השאלה הראשונה קשורה לעמדה נפשית בריאה. מקום שממנו גורשנו, מקום שבו הובהר מעבר לכל ספק שאיננו רצויים לא אמור למשוך אותנו בהמוננו. אחרי גירוש ספרד הגיבו היהודים בחרם של חמש מאות שנה על הארץ שממנה גורשו, איך יתכן שכמה עשרות שנים בלבד לאחר הגירוש, הפרעות, החורבן הגדול בתולדותינו אנו נוהים לשם בחזרה?

האם הנסיעה לפולין, למחנות הריכוז וההשמדה באמת מסייעת להבנה? האם תלמיד שצעד לתוך אושוויץ מבין טוב יותר את תופעת רצח והשמדת העם היהודי? את השאלה הזו אני רוצה לשאול משני כוונים. הראשון והפשוט יותר קשור ליתרונות הגדולים של העידן שבו אנו חיים. החומר הקיים במרשתת על השואה הוא עצום, לא רק ספרים אלא עדויות מוקלטות, סרטי תעודה, ארכיונים שלמים. ואידך זיל גמור.

מאידך, לא תיתכן אותה הבנה "רגשית-חווייתית" שבני נוער מורגלים לחפש. הרצון לגעת בזוועה הוא לתפיסתי בעייתי ולא נכון מבחינה חינוכית. הרי הפער ביננו לבין באי המחנות הוא פער פנומנולוגי, בלתי ניתן לגישור, המחשבה שאם ניכנס לקרמטוריום נוכל לגעת בזוועה גובל לתחושתי בהיבריס על אחת כמה וכמה כשאנו עטופים בדגל ישראל, הרי רגע קטן אחרי אנו צועדים משם הלאה לאתר הבא. בבחינת "לא יהלוך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס"ת בזרועו משום שהוא לועג לרש" (ברכות י"ח). בנוסף, הדרך היהודית המסורתית לזכרון עוברת מאז חורבן ביהמ"ק דרך הספר ולא דרך מסע צליינות חוויתי.

אני גם שואלת את עצמי כאמא שמכסה בלילה את הילד שנופלת לו השמיכה אם השליחה לבד להתמודדות עם נושא השואה באופן כ"כ אינטנסיבי לא מעט מוגזמת. אם נגיע כמשפחה למסקנה שזכרון השואה שאני נושאת עמי יום יום ראוי להיזכר דרך בפקידת הקברים והאתרים הממשיים בפולין, אני ארצה להיות שם איתו שם וללוות אותו. תיווך הזכרון הזה, הגדת זכרון השואה הם בראש ובראשונה צו שלי כהורה ולא אחריותם של מורים ומחנכים. זו אגב איננה הדוגמה היחידה שיש לי לבלבול התפקידים שאנו מקיימים כחברה בין תפקיד המורה לתפקיד ההורה.

השאלה האחרונה היא סובייקטיבית ואולי יותר דרש מפשט אך היא מטלטלת בעוצמתה עבורי. אם יש טומאה בעולם, היש מקום טמא מאדמת מחנות המוות?

הרב ירמי סטביסקי

על הנסיעה לפולין / הרב ירמי סטביסקי

האמת היא שבנסיעות לפולין יש מן טירוף הדעת. מדוע נוסעים קבוצות קבוצות של יהודים למקומות שבהם נרצחו אבותיהם? האם אין בזה תופעה פתולוגית של חיבור למוות במקום להתאמץ ולהתחבר לחיים? האם את הלימוד שעושים שם אי אפשר לעשות כאן, בארץ ישראל?

 אולם לאחר ניסיון של שנים רבות בנסיעות לפולין אני חושב שקיימים גם רווחים רוחניים ממפגש קרוב יותר עם השואה. יש במסע לפולין משום "עלייה לרגל". כדי לעלות לרגל צריך להתאמץ ולהתכונן. צריך לצאת מהשגרה וצריך לפנות זמן ומקום בנשמה.

 ההשקעה הגדולה הן במשאבים כלכליים והן בלימוד לפני הנסיעה יוצרים רצון אצל חלק מהנוסעים להיות מרוכזים יותר וקשובים יותר לסיפור השואה.

 סיפור השואה הוא הסיפור שלנו. ההשלכות של האירוע הטראומטי ממשיך ומלווה אותנו. הוא משפיע גם על יחסינו לקב"ה וגם על הזהות הפוליטית שלנו. הוא מסביר לנו מי היו אבותינו ואבות אבותינו.

 לפולין טוב לנסוע בלי "אג'נדה". הכל הפוך שם. הרבה הסתר פנים ופעמים גילוי אור. הרבה עצב ופעמים שמחה. הרבה ייאוש מהמצב האנושי ולפעמים תקווה.

 טוב לנסוע כדי להקשיב. להקשיב לסיפור האישי ולהקשיב לסיפור הקולקטיבי. להקשיב לאמונה ולהקשיב לכפירה. לשמוע את הזעקות ולהפנים את השקט. לשאול ולשתוק.

 ירמי סטביסקי