02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / בית כנסת הרמב"ן / טורו של יום / על 'אלוהים' במרחב הציבורי

על 'אלוהים' במרחב הציבורי

טורו של יום
ד

מאת: ד"ר משה מאיר

ו

יכוח עז התעורר בין ד"ר אריק כרמון ובין הרב בני לאו. הויכוח נסב סביב הדף הקרבי של אל"מ עופר וינטר במבצע 'צוק איתן', אך הוא מתפרס על כל ההוויה הקיומית של העם היושב בציון. לאחר הפתיח העוסק בנחישות להלחם 'באויב הטרוריסטי העזתי אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל', מסיים וינטר וכותב:

'אני נושא עיני לשמים, וקורא עמכם שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח את דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להלחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך… עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם' ונאמר אמן.

'הביטוי 'מערכות ישראל', לקוח מהקרב בין ישראל לפלשתים.

וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא [גוליית] אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם: לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי.
וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. [שמואל א' י"ז]

גוליית עומד מול 'מערכות ישראל' – המחנה הישראלי, ומחרף אותו. דוד מפרש את החירוף כמוסב אל ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל.
אריק כרמון טוען כי 'האלוהים הוא תופעה / ישות / עניין פרטי לחלוטין… ואין מקום לאלוהים בספירה הציבורית.' הוא מתבסס על כך שהספירה הציבורית היא חלק מהמערך הדמוקראטי, ומערך זה הוא חילוני. 'אסור להתפשר על עקרונות היסוד – החילוניים – של הדמוקרטיה.'

לעומתו טוען בני לאו ש'הדמוקרטיה היא צורת שלטון… את רוחה היא יונקת… מהערך של שוויון ערך האדם. את הערך הזה למד האדם מתודעת האלוהים שבקרבו.' ממילא נובע שבספירה הציבורית שהיא חלק מהמערך הדמוקרטי, יש מקום ל'אלוהים'. יתרה מזו. תפקידו של אלוהים ביחס לאדם הוא ריסון וכיבוש היצר, ועל כן 'שם אלוהים מעמיד את החברה בעמדה מוסרית גבוהה בהרבה מזו הנטולה שם אלוהים'.

אריק כרמון מצביע על תופעות קצה בדתיות הלאומית, ורואה בהן – ובמכתבו של וינטר – גורם 'מקרב אותנו להשתלב במרחב המזרח תיכוני ובעיקר אל צבאות הטרור החוליגאני הדתי שבו'. בני לאו טוען שכרמון לוקח תופעת קצה ושופט על פיה את הדתיות כולה. בכך הוא מתעלם מהזרם המרכזי – הכולל את וינטר – שהדת היא הגורם המעמיד אותו על מוסריות גבוהה.

אני מתבונן במחלוקת הזאת ותוהה: 'הלנצח תאכל חרב'?! [שמואל ב' ב' כ"ו]. האם הויכוח הזה בין החילוניות לדתיות הוא חסר פתרון?

הרי לכאורה מדובר ב'משחק סכום אפס': 'ניקוי' רשות הרבים משם אלוהים, מעמיד אותה בצלם הזהות החילונית. לאדם החילוני מתאימה רשות שכזאת לא רק כרשות הרבים, אלא כשיקוף של זהותו האינדיבידואלית. [כרמון אמנם מתאר את רשות היחיד שלו כמכילה את שם אלוהים בתפילה לשלום בנו החייל, ובכל זאת]. לעומת זאת לאדם הדתי, רשות שכזאת היא מנוכרת לזהותו.

היו אמנם יהודים דתיים שהורו 'היה יהודי בביתך ואדם בצאתך', אך הפיתרון הזה איננו מתאים לאדם הדתי הישראלי העכשווי. יתרה מזו, אלוהים של האדם הדתי כפי שמעוצב במקורות היהדות, מופיע ברשות הרבים ואולי בה יותר מאשר ברשות היחיד. ומאידך: הכנסת שם אלוהים לרשות הרבים, יוצרת ניכור זרות ואיום על הזהות החילונית. האם נידונו למאבק מתמיד בין שתי הזהויות?

מנקודת מבטי, כבר היינו ב'סרט' הזה. התנ"ך ולעומתו ספרות החכמים ובעיקר המשנה, מהווים כר של ניסיון היסטורי שעדיין לא נלמד על ידי היהודים העכשוויים. התנ"ך הוא ספר דתי. אלוהים מופיע בו כמעט בכל דף ודף. ההכרעה הציונית חילונית לבחור בו ולא במשנה כספר היסוד, היא תופעה מרתקת הדורשת לימוד. היא נובעת מקרבה בין המזג התנ"כי הרומנטי והלוחם למזג הציוני בתקופת אבות הציונות, ומריחוק של מזג החכמים המתון, יושב בית המדרש ומעצב ההלכה לבין אותם אבות שרובם ככולם מרדו בעולה של ההלכה.

אך מבחינה תיאולוגית תהום מפרידה בין היהודי התנ"כי לבין היהודי הציוני החילוני.
זה – אלוהים הוא גיבורו ונקודת ההתייחסות שלו ברשות היחיד וברשות הרבים, וזה – אלוהים הוא נטע זר בתמונת עולמו.

חכמי המשנה שינו את תמונת העולם מן היסוד. מטעמים שונים בהם רב הנסתר על הנגלה, הם בנו את המשנה בה אלוהים כמעט ואיננו מופיע. בפעמים הספורות בהן הוא מופיע, הוא או מצוטט מפסוקי התנ"ך, או נקרא בשני שמות חדשים ומרתקים: 'שמים' ו'מקום'. שני השמות האלה מוכרים ליהודי העכשווי מברכות ניחום האבלים. בנוסח הספרדים – 'מן השמים תנוחמו', ובנוסח האשכנזים – 'המקום ינחם אתכם'.

בשגרה המנוונת נתפסים השמות הללו כחלק מן המערך הדתי, ובכך מאבדים את כוחם המהפכני. שני המושגים הם מושגים היכולים לשאת במידה שווה את המטען שטוענת אותם השפה הדתית, ואת המטען שטוענת אותם השפה החילונית. הן מילים היכולות לסמן את היושב בשמים את מי שהוא מקומו של עולם – קרי את אלוהים, והן מילים היכולות לסמן את הטבע, את השמים ואת הארץ. הן יכולות להתאים לאדם הדתי ולאדם החילוני, הן יכולות לאפשר לכל אחד מהם לנוע באופן אישי ונסתר בין השפות.

האם אלוהים ינחם אותי בשברוני, או שאתנחם באחיזה בטבע ובעולם הנוהג כמנהגו?

בעקבות החכמים אני מרגיש בצורך לבנות לנו שפה דומה, שפה אחת ודברים שונים [בפרפראזה על הפסוק מפרשת השבוע 'שפה אחת ודברים אחדים']. שפה שתאפשר לכולנו לדבר בה, מבלי לטשטש את הזהויות השונות שלנו. שפה שתאפשר לנו לא להתיימר ליצור מרחב ציבורי ניטראלי, אלא ליצור מרחב זהות ציבורי בו יכולות הזהויות השונות – הנישאות על ידי אנשים שונים או המתרוצצות בתוך אנשים זהים – להביא את עצמן לידי ביטוי.

גולית דיבר על מערכות ישראל, דוד – על אלוהי מערכות ישראל. בתנ"כית אי אפשר לקרב את שתי השפות הללו אחת אל אחת. בחז"לית אפשר ליצור שפה אחת, שהמסומן שלה עבור הדובר האחד הוא המחנה ועבור השני – אלוהים. השפה הזאת מאפשרת לדובר לנוע בכנות ולא בהכרזה קבל עם ועדה, בין המאמין שבו לכופר שבו.

במקום עופר וינטר הייתי כותב בדף הקרבי: 'אני נושא עיני לשמים וקורא עמכם: שמיים, בקשו רחמים עלינו!'
ביאליק ממשיך את שירו: 'אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב, ואני לא מצאתיו – התפללו עתם עלי.'

לעומתו – יהיה חייל בגבעתי שיאמר בלבו: 'בקשו אתם כי אין בכם אל', וחייל אחר יאמר – 'יש בכם אל ואליו אני מתפלל'.
אלה אינם משחקי לשון, ולא אסטרטגיה של הכלה. זאת תיאולוגיה חדשה המשנה מן היסוד את פניה של היהדות – כפי שהחכמים שינו אותה, ויוצרת יהדות חדשה ישנה המתאימה לכל היהודים העכשוויים.

אולי גם זה יעניין אותך: