02-623-6223אמציה 4 ירושלים
טורו של יום
ד

מאת:  ד"ר משה מאיר

ח
ודש אייר מכיל בתוכו את יום העצמאות של ישראל. הכרזת העצמאות לוותה ב'מגילה', מושג טעון בתרבות שכתבי הקודש שהן מגילות מגילות עומדים במוקד הווייתה. כתבי הקודש הפכו בעולמם של חכמים למצע של דרשה ויצירה. על כן אביא כאן קטע מן המגילה, ואציע לכם דרשה עליו.
כך נחתמת מגילת העצמאות:

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

'צור ישראל' הוא אחד משמותיו של ריבונו של עולם. בתנ"ך ישנם שני מופעים של השם:

(ג) אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל, מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים. [שמואל ב' כ"ג ג']
(כט) הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב, כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל. [ישעיהו ל' כ"ט]

מכאן הגיע הכינוי הזה, לחתימת הברכה שאחרי קריאת שמע ולפני תפילת העמידה בשחרית:

צוּר יִשרָאֵל, קוּמָה בְּעֶזְרַת יִשרָאֵל, וּפְדֵה כִנְאֻמֶךָ יְהוּדָה וְיִשרָאֵל.
גּאֲלֵנוּ ה' צְבָאות שְׁמו, קְדושׁ יִשרָאֵל.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשרָאֵל.

מגילת העצמאות

המתבונן רואה כי בשלושת המופעים נפתח הכינוי ומבואר כי המסומן על ידו הוא אלוהים. בניגוד לכך, במגילת העצמאות נותר הכינוי סגור והמסומן נעלם. מי הוא 'צור ישראל'? האם הוא ישראל עצמו? רוח האומה? או אולי אלוהי ישראל? הקורא הוא האמור להחליט בעצמו. בחכמה עשו הכותבים, שהרי העם היהודי בעת הקמת המדינה הכיל מאמינים ושאינם מאמינים, ועל כן ראוי יהיה נוסח המאפשר לכל אחד להעמיד את מגילת לבו. יודעי דבר אומרים כי הנוסח הזה הוא תולדה של מאבק המפלגות. הדתיים דרשו להזכיר את ריבונו של עולם, החילונים התנגדו וכך התקבלה ה'פשרה' – 'צור ישראל'.

תנועות נפש שכאלה אינן המצאה של היהודי המודרני, על שני טיפוסיו – החילוני והדתי. חכמים אף הם התמודדו עם בעיות שכאלה, ונדמה לי שהפתרון שלהם אלגנטי יותר.

מהפכת החכמים ביחס לעולם התנ"כי רבת פנים היא, אחד מפניה הוא שמותיו של ריבונו של עולם [שהוא שם חז"לי]. ראשית – בעוד שבתנ"ך אלוהים מופיע כמעט בכל עמוד, במשנה כמעט בכל עמוד הוא לא מופיע. שנית – כמעט כל המופעים של אלוהים במשנה, הם ציטוטים מהתנ"ך. שלישית – חכמי המשנה יצרו שמות חדשים לאלוהים: 'שמים', 'גבוה', 'מקום'. שלושת השמות הם שמות המאפשרים מנעד רחב של מסומנים, מהטבע ועד לאחר שמעבר לטבע. בואו ונתבונן בשם השלישי – 'מקום' – שהוא מנקודת מבטי המופלא שבשמות. 'מקום' יכול להורות על החלל, על הטבע, ומקום יכול להורות על היקף שמעבר לחלל המכיל אותו. 'כי הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו' [מדרש אגדה כי תשא]. מקום יכול גם לסמן את ריבונו של עולם. אינני בטוח, אך ליבי אומר לי כי המקור לשם הוא במגילת אסתר, מגילת ההסתר ששמו של אלוהים לא נזכר בה. ברגע השיא של המגילה, מטיח מרדכי באסתר:

כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ, וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. [ד' י"ד]

מי הוא המקום האחר ממנו יעמוד רווח והצלה ליהודים? האם מדובר באדם אחר? ו שמא בריבונו של עולם? מגילת ההסתר שומרת על אופייה, ויוצרת שם המאפשר את שתי התובנות. את המילה הזאת בחרו חכמים, והפכו אותה לא רק למסמן אלא ממש לשם

…לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר ל"ב) 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ואומר (משלי ג'): ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם'. [שקלים ג' ב']

יש יתרונות לשם 'מקום' על פני השם 'צור'. ראשית – כפי שהורנו, 'צור מופיע במקורות עם המפתח המורה כי הוא מסמן את אלוהים, ואילו 'מקום' מופיע ללא המפתח. שנית – 'צור' היא מילה 'קשה' שאחת מהוראותיה היא סלע, 'מקום' היא מילה רכה ופתוחה יותר. קשה לבנות מקבילה למשפט התנחומים המקובל במסורת – 'המקום ינחם אתכם', עם השם 'צור' – 'הצור ינחם אתכם'…

בואו ונעשה תרגיל מחשבתי. איך היתה נראית מגילת העצמאות, לו היו כותבים בה 'מקום' במקום 'צור'. השדה הסמנטי מתחלף. שוב לא מתאים ה'ביטחון', אלא – אולי – 'נשיאת עיינים. 'אדמת המולדת' תומר ב'ארץ' שהיא חלק משדה ה'מקום'. כך תיווצר סידרת מקומות – 'מושב', 'מדינה', 'ארץ', 'עיר'. אל מולה סידרת זמנים – 'היום', 'ערב שבת', 'ה' באייר תש"ח', '14 במאי 1948'. כך יראה סיום המגילה:

בנשיאת עיניים למקום הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, בארץ ישראל, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.
סיום שכזה מהווה כלי המחזיק את אוצר האמונות והדעות היהודי, מבלי להיות תוצר של מאבק כוחות בין מפלגות. דו המשמעות שלו עדינה יותר מזו של 'צור ישראל', ומתאימה יותר למקור השם. זאת השפה היהודית שעוצבה על ידי חכמי המשנה, ליבי אומר לי שלשם מטרת הרחבת המנעד כך שיכיל את מציאות אלוהים ואת העדרו.

זהו קצה קרחון של סוגיית זהות חשובה. מפלסי הדרך הציונית בחרו מבין מקורות היהדות, את התנ"ך כמתאים לזהות היהודית החילונית. אני מניח שביודעין או שלא ביודעין, השיקולים היו – קירבה לדמויות הלוחמות התנ"כיות, נופי הארץ והקרבות על כיבושה, ושלילת ההלכה שהובילה להפניית עורף גם למשנה שהיא בית היוצר לה. הכרעה זו צריכה עיון. מנקודת מבטי, המשנה מתאימה עשרת מונים, להוות את מקור היהדות המתאים הן לאדם הדתי והן לאדם החילוני. לדתי היא מציעה את מצע ההלכה, לחילוני – שפה דתית-חילונית המאפשרת באותה המידה לתודעה הדתית ולתודעה החילונית למצוא בה תמונה מתאימה לזהותן. מגילת העצמאות שבלשון המשנה – ועדיין לא נגענו בהמרת מוסר הנביאים במוסר החכמים – מהווה תרגיל בהתחדשות יהודית וציונית מתוך חיבור למקורותינו ולשורשינו.

*Photo by : Rudi Weissenstein | Israel Ministry of Foreign Affairs

אולי גם זה יעניין אותך: