02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / בית כנסת הרמב"ן / טורו של יום / עמך עמי, רות, כל שנה מחדש

עמך עמי, רות, כל שנה מחדש

טורו של יום
חנה וולף - קהילת בית כנסת הרמב

מאת:  חנה וולף

מורה, בוגרת תואר שני בתקשורת. חוקרת בחוג ללימודי מגדר, מדריכה לכלות וזוגות, וכותבת בנושאי יהדות וחינוך.

לו רות הייתה כותבת את המגילה, מה הייתה מספרת? איך הייתה היא מתארת את חוויות הגרות, הזרות, את המפגש עם בועז ואת לידת הבן שאפילו את שמו לא העניקה לו? 
מה היה המחיר ששילמה כדי להיכנס לספרי הקודש? מכתב לרות ממרחק הדורות.

ד

מותך הנצחית עולה מידי שנה אל פני השטח, בדיוק בימים הנצבעים צהוב, כשהאביב מפנה מקום לעוד קיץ ישראלי חם ולוהט. ומידי שנה חוזרים אלייך, אלמותית ענוגה והחלטית, גאה אך שברירית, נסיכת מואב, מפנה עורף לבית שהיה, לוחשת את המילים שלעד ייחרתו בדברי ימי עמנו "עמך עמי ואלוהייך אלוהי".

אחרי מחלון וכליון, שכול, אלמנות ואובדן, לפתע נותרתן שלוש. עומדות בצד הדרך, בצומת המעלה אבק, בין שדות מואב לדרך בית לחם, נאחזות זו בזו, מנשקות ובוכות, ללא בושה. נשים המבכות את מר גורלן, בעולם משולל זכויות. נשים הנאלצות להיפרד זו מזו, ושולחות אחת את רעותה אל הדרך הלא נודעת בדמעות של אחווה ופרידה. אחת הלכה ונשארתן שתיים.

ואת, באינסטינקט נשי, בחוכמת הלב, בוחנת רק לרגע את שתי הדרכים הנפתחות, המתפצלות, בהבזק מחשבה, בתבונה של רגע, את בוחרת להמשיך, לשנות ולחיות. בעולם משולל זכויות נשים אתן מניעות את הימים שעוד נכונו לכן. ניזונות זו מזו. המבוגרת והצעירה. המוכרת והזרה. העברייה והמואבייה. נעמי מכירה את הדרך ואת השבילים עליהן תפסענה, את כללי המשחק, את חוקי החברה. לנעמי התחבולות, ולך, רות, לך פעימות החיים מלאי התקווה, לך הגוף הרענן, לך מעיין החיים. את צעירה ויפה וגאה. את תפתחי דלתות, ושדות, ופריחה ותקווה. ואת אישה.

ושוב מידי שנה , אני פוגשת אותך בימים אלו, מהלכת בשדות עם הקוצרים. מנסה להבין איך העזת, איך הרגשת, איך הילכת ביניהם, אישה בין גברים משולחי רסן, מטיפי זעה. מתעלמת מהנערים, מהמבטים החודרים, מהשריקות, מהצביטות. אני רואה אותך בברור, השמש שורפת את שערך ופנייך. עם כל טיפת זיעה שנוטפת ממצחך את נזכרת כי לא לפני זמן רב עטור היה מצחך זהב, ורגלך עכשיו יחפה פצועה וכואבת ואת מלקטת שעורים בשדות זרים. חרמשים ומגלים מונפים באוויר, ענני חול וחציר, שיבולים וגרגרי חיטה קטנים ממלאים את הנחיריים וקשה לנשום. בין שריקות וקריאות הקוצרים, רכונה ויפה בתוך ים של שיבולים. ואת אישה.

וכמו אישה הבנת את מה שכל אחד הבין באותה תקופה, כי רק למרגלות רגליו של הגואל תמצאי גאולה.

רות המואביה בשדה | ציור ע
רות המואביה בשדה עם עם בועז | by : Julius Schnorr von Carolsfeld

וכמו לאה שנשלחה אל האוהל בתרמית הליל כדי ללדת את בני יעקב, ותמר שהתחזתה לזונה על הדרך כדי להקים ליהודה זרע, ואסתר שנשלחה אל הארמון, גם את, נשלחת באישון לילה אל הגורן. האם רק כך נולדים מנהיגים, מלכים? האם גאלת או נגאלת? האם נמחקו הצלקות? האם לכך נועדת רות, להתגנב בחצי הלילה אל הגורן כשפחה, כפרוצה? ואילו היה תוקף אותך? ואילו היה מכה אותך? האם גופך למוד הסבל, מלא החמלה, הרחמים התעוזה, נרעד ונפחד או נרגש ונרעש? האם לחשת תפילה כשהוא הביט בך לפתע בחצי הלילה, מתחננת מהאלוהים שבחרת לא מכבר כי יחסוך ממך כל כאב?

כל שנה אני צובעת את דמותך בצבעים חדשים. לעיתים את נועזת, מלאת תחבולות. לעיתים את עצובה ושברירית, קרבן לפטריארכיה נטולת כל רגש. שערך הארוך ושמלתך הלבנה וגבעולי החיטה שנדבקו בך, ורוחות חול צהובות מביאות אותך אליי מידי שנה. ואת אישה.

והשנה, אני מבינה כי חוויית הגרות והזרות שלך היא כנראה המכוננת מבין כולן. בין ההחלטה להתגייר וההחלטה להגר, רות, לא ממש גרת. את חיה בין התרבויות. לא שייכת לאף אחד. אישה זרה בעולם לא שלה. לעולם שעזבת כבר אין דרך חזרה. לעולם אליו נכנסת כנראה לא תהיי שייכת. המואבייה יקראו לך כולם. את לא כאן ולא שם, ואת בשום מקום. בתו של האל האחד שאת קרבתו את מבקשת. ואת אישה.

בחייך הקצרים הספקת להינשא, להתאלמן, לעזוב בית, לאהוב חמות. להחליף אלוהים! היגרת והתגיירת ועברת למקום זר ומנוכר. ואין אף אישה המושיטה לכן יד. בחייך הקצרים, נאלצת לצאת ולחפש את מחייתך, לשרוד. ליקטת, ואספת, וחבטת שעורים עד הערב, וחזרת בסוף היום עייפה, מתוסכלת, מבקשת גאולה. שמת את מבטחך בנעמי, ומילאת את פקודתה. גם כאשר הורתה לך לעשות את המפחיד מכל, והתגנבת אליו בחצי הלילה. בסוף רות, הפכת גם את, יחד עם השדה והנחלה לקניין לבועז. וילדת לו בן, ושמעת אותן אומרות בחוץ "יולד בן לנעמי". האם הנקת אותו בבית כשהן דיברו כך? האם אמרו זאת בפנייך? האם לשמע המילים חייכת בתוכך, סולחת, מביטה בילד אותו חלמת שנים, מסתירה ניצחון נשי נוסף של הריון לידה ואימהות? או האם צרבו בך המילים ושוב מחית מלחייך דמעות של כאב כשהבנת שיהיה זה הילד של נעמי, לא שלך?

ואז נעלמת מן העין, רות, וקולך נדם, מיותרת לסיפור שממשיך עכשיו להיכן שהסיפורים רגילים ללכת, להמשך השושלת הגברית. הרי מילאת את ייעודך לאומה וירדת מן הבמה, מפנה מקום להמשך הסיפור- לסיפור של גברים, אינטריגות משפחתיות, מנהיגים, מלחמות ומלוכות. ובועז הוליד את עובד. ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד. לימים יקראו לך אמה של מלכות. אך לו היו נותנים לך קולמוס וקלף, רות, מה היית מספרת?

ולכן כל שנה מחדש, בשבילי את אישה. עומדת שם, בין ארץ מואב לארץ יהודה. בשדה צהוב שתי דרכים נפתחו. ואת, את בחרת את הדרך שהילכו בה פחות, וזה, רות, שינה את הכול. מבט אחד חטוף ואחרון אל עבר שדות מואב, מרכינה ראש בפני אלוהים, בפני הגורל, משנה את מהלך ההיסטוריה שלנו לתמיד.

עמך עמי, רות, ואלוהייך אלוהיי, ובאשר תלכי איתך אלך, כל שנה מחדש.

* Image By : Julius Schnorr von Carolsfeld 

אולי גם זה יעניין אותך: