02-623-6223אמציה 4 ירושלים

פגישה, חצי פגישה

טורו של יום
ד

מאת:  ד"ר איילת ליבזון

מלמדת במת"ן וחוקרת בפרוייקט 'יהדות וזכויות אדם' במכון הישראלי לדמוקרטיה.

ע

ם צאתו של יום ירושלים אנחנו מגיעים לסיומו של "החודש הלאומי", הנפתח ביום השואה, עובר ביום הזכרון ויום העצמאות ומסתיים ביום ירושלים. יחד עם קיפולם של הדגלים המעטרים את בתינו ואחסונם בארון, אנחנו מורידים מהמדף את המחזור לקראת חג השבועות המתקרב.

 המעבר הזה מסמן גם שינוי בתנועת הנפש היהודית-ישראלית: מעיסוק בסוגיות הלאומיות החשובות ביותר של החברה הישראלית בכללותה, אנחנו נקראים גם לשוב לעיסוק בשאלות אינטימיות יותר על עצמנו כאנשים פרטיים.

זיהויו של חג השבועות עם זמן מתן תורתנו הביא לכך שבדורות האחרונים צמחו ועלו להם עשרות 'תיקוני ליל שבועות', והחג הפך למוקד מבורך של מפגש בלתי-אמצעי עם התורה על כל שבעים פניה. יחד עם זאת, מבט על הפיוטים המייחדים את החג מעיד על כך שבדורות הקודמים היה בחג השבועות מימד חשוב של שחזור מעמד הר סיני, בו נערך מפגש ישיר בין אדם לבוראו.

כך למשל, חלק מקהילות ספרד משוררות את הפיוט 'ירד דודי לגנו', בו מתאר רבי ישראל נג'ארה בקווים עדינים ומרגשים את הכתובה שנתן הקב"ה לעמו, המבטאת את ערגתו ואהבתו. ביום חתונתו וביום שמחת לבו עוזב הקב"ה את השרפים והאופנים ומבקש מאהובתו: "רעיתי יונתי בואי איתי לדביר ואולם / כי למענך אעזוב כל המוני מעלה וחילם / וארשתיך לי לעולם".

התנועה בפיוט האשכנזי 'אקדמות מילין', לעומת זאת, היא בדיוק הפוכה מהפיוט הספרדי: לא הקב"ה מחפש את האדם, אלא האדם מחפש את הקב"ה. הפיוט, שנכתב בוורמס במאה ה-11 על ידי ר' מאיר ב"ר יצחק ש"ץ (אחד מרבותיו של רש"י), מתאר את רצונו המתפרץ של האדם לשבח ולהלל לבוראו על אף מגבלות התודעה והשפה. הפייטן מצטער על כך ש"אילו היו הרקיעים גויל וכל החורשות קנים / אילו כל הימים דיו וכל המים מתכנסים / ודרי הארץ כולם סופרים ורושמי רשויות" (תרגום שלי), בלתי אפשרי לאחוז בגדולתו של הבורא ולתארה. ובכל זאת ממשיך הפייטן—על פני עשרות שורות—לנסות ולתאר ולאחוז בהודו וגבורתו של הקב"ה. ההצמדה המסורתית של פיוט זה לקריאת התורה מבטאת דרישה לראות במפגש עם התורה תיווך למפגש אינטימי עוד יותר—המפגש שבין אדם לבוראו; מפגש שניתן לכנותו עבודה שבלב.

שבעה שבועות לאחר סיפור היווצרותנו כעם בפעם הראשונה, ובשלהי חודש אייר המציין את קוממיות עמנו בשניה, כשאנחנו מביטים סביבנו על חברה שסועה ומפורדת, אפשר להרגיש במשיכה להשקיע את כל כוחותינו בתיקון החברה הישראלית. חג השבועות מגיע בדיוק בזמן הזה ומזכיר לנו שלאדם הדתי יש משימה נוספת, לפעמים קשה עוד יותר, המאתגרת צדדים לגמרי אחרים בנו. המפגש עם הא-להי הוא אולי עבודה הנסתרת בתוך הלב, אך גם הוא עבודה—לעתים קשה ומייאשת, לעתים מרגשת ומרנינה. חג השבועות קורא לנו לא להזניח את העבודה הזו, אלא להיאחז בה, להיאבק עמה, להיטלטל ולעיין בה.
חג שמח!

אולי גם זה יעניין אותך: