02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / אתגרי השעה / אתגרי השעה - דת ומדינה / פולמוס מקומו של אלוהים במרחב הציבורי

פולמוס מקומו של אלוהים במרחב הציבורי

אתגרי השעה - דת ומדינה

אריק כרמון, מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה והנשיא שלו במשך למעלה מעשרים שנה, בחר לסיים את תפקידו ולהקדיש את עתותיו למחקר הבוחן את השפעות הדת על הדמוקרטיה בישראל. במסגרת מחקרו הוא מגלה חרדה עמוקה לתופעת ההשתלטות הדתית על צה"ל. בדיון של המכון התבטא אריק כנגד איזכור שם שמים במרחב הציבורי בישראל. השבתי לו מה שהשבתי וכך מצאנו עצמנו מתכתשים מעל גלי האתר ברשת ב. משם התגלגל הפולמוס למכתבים בתפוצת "כל" ומשם לסיון רהב מאיר ומשם לעולם…

חשוב לציין שהמחליף של אריק כרמון, יוחנן פלסנר, לא מקבל את עמדתו של קודמו וגם דבריו מובאים לפניכם. המכון הוא מוסד חשוב בישראל ותפקידו להיות בית לכל מי שחפץ בטובתה וקידומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. בחירה להדיר את אלוהים מהמכון כמוה כבחירה להתמקם בעמדת תצפית במקום בעמדת מנהיגות. חבל.

אז הנה הנוסח של הפולמוס – לשיפוטכם.

אריק כרמון | מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה

אריק כרמון

מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה

…בנושא האמור אסור באיסור חמור שבמכון שלנו תהיה יותר מדעה אחת!! אין כאן מקום לשתי דעות.

בני שלום וברכה,

החלטתי להתייחס לדברים ששמעתי ממך בעת שיחתנו ברדיו שלשום בכתב, ומאחר שהדיון ביננו היה פומבי ומאחר שמדובר במסד העקרונות והחזון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אני משתף במכתבי זה את חברי המכון כולם ואת הועד המנהל של המכון.

יצאתי משיחתנו מאד מוטרד. שיחה זו, יחד עם הדינמיקה שהתפתחה בשולחן העגול במכון, בגלל, לטעמי, הרכב משתתפים שגוי, משקפת משוכה שהתרוממה מול עיננו (אנשי המכון לדמוקרטיה) או אתגר שאנחנו, אנשי משפחת המכון, חייבים להתמודד איתו ומיד. מדבריך משתמע שמאחר שלדעתך המציאות בישראל השתנתה, צריך לכופף עקרונות יסוד של הדמוקרטיה ולהתאים אותם למציאות זו. ובמילים בוטות יותר המשקפות את הרושם שקיבלתי (והלוואי שתצליח להזים אותו), לפיו עלינו לכופף את עקרונות הדמוקרטיה כדי להתאים עצמינו למציאות החדשה כפי שהיא נתפסת בדמיונו של ציבור דתי לאומי התופס את עצמו כרוב. לדידי אין כאן כלל שאלה של רוב ומיעוט, אלא עניין קיומי של ממש: מעמדה של הדמוקרטיה. ואין אפשרות, אסור להתפשר על קרונות היסוד – החילוניים – של הדמוקרטיה.

השימוש שעשיתי ב"אלוהים" בנייר שכתבתי ואחר כך בהתבטאות בעל פה, נועד לחדד את טיעוניי. בעצם אני מתבונן בדאגה עמוקה בתהליכי החלחול של ההקצנה, שעיקרה בקרב הדתיים-הלאומיים, אל דפוסי התרבות הפוליטית ואורחות החיים המשותפים בישראל. האלוהים הוא תופעה/יישות/עניין פרטי לחלוטין. אני יכול להתוודות בפניך שבימים הקשים של מלחמת לבנון השנייה ולאחרונה בימי המערכה בעזה (בשתיהן השתתף בני הצעיר בקרב יחידת עילית שנלחמה בשפיץ של הקרבות) יצאתי כמעט מדי בוקר מחוץ לביתי לוודא ש"אנשי בשורה" לא מחכים לי ובפי תפילה לאלוהים שלי. יחסי שלי לאנשי אמונה ושומרי מצוות הוא יחס של כבוד ולעולם אשמור על כבודם וצרכי פולחנם. אבל, חטיבת גבעתי, ויהיה מספר החיילים הדתיים בה אשר יהיה, היא ספירה ציבורית ואין מקום לאלוהים בספירה הציבורית; לא בזו של חטיבת גבעתי ולא באף אחת מגילוייה של הספירה הציבורית המשותפת לכלל אזרחי ישראל. וכדי שאהיה עוד יותר ברור: המקום שנותן וינטר בדף הקרבי שלו לאלוהים, מקרב את התודעה הצה"לית לראות במלחמה מלחמת קודש ובתור שכזו, מקרב אותנו להשתלב במרחב המזרח תיכוני ובעיקר אל צבאות הטרור החוליגני, הדתי, שבו.

אני מבקש לחזור ולהדגיש את מה שאמרתי בדיון, ולא נשמע לצערי, בגלל בעיות טכניות: מיום היווסדו המכון הישראלי לדמוקרטיה בנה את האתוס שלו ואת דרכי פעולתו על הדיאלוג; על הגדרת התווך, דרך האמצע וממילא דחף לפשרות. חלק לא מבוטל מהפשרות להן התחייבנו משך השנים הן פשרות כואבות לנאמני הדמוקרטיה (למשל בניסוחים שלנו בהצעתנו לחוקה בהסכמה שאינני יודע אם נוכח המציאות המתגלעת מול עיננו הייתי נותן לה יד כיום). אני חש שהתווך הזה ברח לנו. הוא נגנב על ידי הקיצוניים במחנה הדתי-לאומי ואחרי השולחן העגול ושיחתנו ברדיו, נראה לי שגם בארזים נפלה שלהבת, שגם המתונים שבקרבינו, בלב המכון פנימה, זזים עם התווך לעבר הקצה המאיים. ובמילים ברורות יותר – בנושא האמור אסור באיסור חמור שבמכון שלנו תהיה יותר מדעה אחת!! אין כאן מקום לשתי דעות. יש מקום רק לתמיכה בלתי מתפשרת בעקרונות הדמוקרטיה. ולכך התכוונתי שהרכב המשתתפים בשולחן העגול היה שגוי; לא עלה בקנה אחד עם משימת העל של המכון. ואם תרצה, אנחנו מחפשים את היסודות המשותפים בשיח היהודי וכאן ההכלה של זהויות כאלה ואחרות היא אפשרית. אבל אסור לנו להתיר את הצרימה המאיימת של יותר מקול אחד לגבי עקרונות היסוד – החילוניים מעצם טיבם – של הדמוקרטיה.

אני חולק איתך ועם חבריי במכון את מוקד השכנוע הפנימי שלי – אנחנו חייבים לסלק את המשוכה שהתרוממה בקרבנו; את האתגר הנקרא על עקרונות הדמוקרטיה. מול המתקפה על העקרונות האלה אלינו – משפחת המכון הישראלי לדמוקרטיה כולה – להיערך למערכת מגן חד משמעית.

– בעניין ההדתה החמורה המתחוללת בצבאה של הדמוקרטיה הישראלית נשתף פעולה עם ה-INSS ועם גורמים נוספים כדי לאבחן את האתגרים בצורה מקצועית, לנסח מרשמים להתמודד איתם ולהוביל, ציבורית, לשנויים ההכרחיים.

– ואשר לנו, החברים יחד במשפחת המכון, השתכנעתי מהצעת ידידיה להתכנס יחד סביב הממלכתיות. אלא שעלינו להגדיר בצורה מדויקת מה המשמעות של ממלכתיות בישראל, כזו המכילה (עקרון האינקלוסיביות) את כלל גווניה של החברה האזרחית ומרסנת את סממניה של האקסקלוסיביות הנגזרת מקהיליות שומרי המצוות.

שלא במקרה, "הדת כאיום על הפוליטיקה בדמוקרטיה" הוא נושא הפרויקט המחקרי שלי במסגרת המכון ומכך אתה מבין מדוע דמיי זועקים.

שלך בידידות

אריק

הרב בני לאו

הרב בני לאו

רב בית הכנסת הרמב"ן , עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

מכיוון שעל פי דבריך הברורים אין במכון מקום לשתי דעות בנושא זה, אצטרך לבחור את דרכי ולהשפיע על המרחב הישראלי ממקומות שמאפשרים זאת באופן ממשי ולא רק ייצוגי. 

בעזרת ה', ‏יום חמישי כ"ט תשרי תשע"ה

לאריק היקר בוקר טוב ושלום רב

לינת לילה אמורה לתת למהומות של אמש לשקוע מעט ולהחזיר את התבונה למקום של שלטון. המכתב שכתבת אלי (בתפוצת כל) נכתב בסערה ואני מאד מעריך אותך על כך. אלתרמן קבע שכל עוד יש סערה בעולמך, אז: "לנצח אנגנך". כל עוד משהו מסעיר אותך חייך מלאים בתקווה ובתודעת שליחות.

אודה שגם אני סוער ממכתבך. במשך שנים אני מנהל מאבק ליצירת אקלים רוחני במרחב הציבורי בישראל שמכיל בתוכו את יסודות היהדות והדמוקרטיה לא כשני יסודות זרים אלא כצורת חיים אחת היונקת את עקרונותיה ממקור משותף.

אתה בוודאי צודק שכאשר שם האלוהים מתגלגל בעולם במחוזות של אלימות יש מקום לדאגה.

כשמחבלים חוטפים נערים בגילאי תיכון ורוצחים אותם בשם האלוהים יש מקום לדאגה

כשמחבלים חוטפים נער בשועאפת ושורפים אותו חי בשם האלוהים יש מקום לדאגה.

אבל אתה לא מנסה כלל להיכנס לשיח הדתי (בכל הדתות) ולהבין עד כמה רחוק שם האלוהים ממחוזות אפלים אלו.

אתה מזהה את דף המפקד של אל"מ עופר וינטר כעוד צעד המעודד את צבא הגנה לישראל "להשתלב במרחב המזרח תיכוני ובעיקר אל צבאות הטרור החוליגני, הדתי, שבו." (ציטוט ממך)

משפטים מסוג זה נכתבים בדרך כלל או מבורות או מרשעות. אצלך זה לא זה ולא זה. אתה רחוק מהראשון ועוד יותר רחוק מהשני. אין זה אלא שסערת הנפש והדאגה האמיתית שלך מהידרדרות האקלים בהשפעת הדת הביאה אותך לכרוך את כל הדתיים בשק אחד ולחבוט בהם במקלדתך.

התזה העיקרית שלך היא שהדמוקרטיה מוכרחה להיות משוחררת לגמרי מהדת. אתה חוזר יותר מפעם אחת על הטיעון שהדמוקרטיה ביסודה היא חילונית. אני כופר בכך. הדמוקרטיה אינה אלא צורת שלטון (ויש לומר באווירת הסביבה השכונתית שלנו במזרח התיכון – הטובה שבכולם). את רוחה היא יונקת מעקרונות מכוננים ובראשם הערך הגדול של שוויון ערך האדם. את העיקרון הזה למד האדם מתודעת האלוהים שבקרבו. אותה תודעה הקובעת שאלוהים יצר את האדם בצלמו ועל פי תודעה זו נקבעה הנורמה "לא תרצח" – ללא שום סייגים ופשרות.

האלוהים שאני מכיר הוא אלוהים שתפקידו לרסן את יצר ההשתלטות של האדם, להזכיר לו בכל דרכיו שהוא נברא ולא בורא, נשלט ולא שולט, גר ותושב בארץ ולא בעל הבית. זהו פס הקול המלווה את תורת ישראל מראשית הוויתה בימי אברהם ועד סוף כל הדורות. נכון שבמציאות הפוליטית בישראל התערבבו להם אלמנטים כוחניים ואלימים הנושאים בקול ובתוקפנות את שם האלוהים שלי. זוהי מלחמת הקיום שלי במחנה פנימה. אבל הדרך שאתה בוחר היא שפיכת התינוק עם האמבטיה. אתה משרטט את הדת על פי קווי המתאר של הקיצוניים והאלימים ביותר שבעולם ואחר כך אתה מבקש לבדל את הדמוקרטיה ממנה. אני ממשיך לטעון בכל התוקף שעופר וינטר (כחניך המכינה הקד"צ בעלי) הוא איש היצוק מחומרי היסוד של דת ישראל ובזכות זה נאמנותו לערכי הדמוקרטיה אינם מוטלים בספק. אם היית מוכן להיכנס ביתר הקשבה למחוזות של הרב אלי סדן היית מגלה שם את גובהה של האחריות הציבורית, של הריסון והכיבוש של יצר האדם ואת תפארת שם האלוהים המעמיד את החברה בעמדה מוסרית גבוהה בהרבה מזו הנטולת שם אלוהים.

אתה כותב ש"אין מקום לאלוהים בספירה הציבורית" ואני אומר לך שמרחב ציבורי ללא אלוהים ייכבש על ידי האדם המשתרר על העולם ועל יושביו. חברה נטולת אלוהים היא חברה נטולת רסן, נטולת ענווה ונטולת אחריות וסולידריות. אם יורשה לי להשתמש בפרשת השבוע אני מתבונן בדמוקרטיה הראשונה שנבנתה במסופוטמיה (בבל). תושבי המקום התאגדו להקים מגדל ולגרש את האלוהים מן הארץ. "נלבנה לבנים ונשרפה שריפה ונעשה לנו שם". כשאדם חי על מנת להעמיד לעצמו שם הופך החומר להיות אלוהיו. אנשי דור מגדל בבל סגדו לטכנולוגיה ולהתעצמות האדם ושכחו את אלה שלא הצליחו לטפס איתם לגובהי גורדי השחקים שיצרו. בדיוק לשם כך בא אברהם, אבינו הקדמוני לעולם. הוא בא "לקרוא בשם האלוהים" בכל מקום. בא להזכיר לאנשים שהם לא אדוני הארץ אלא זוכים לנשום אוויר ששותפים בו כל ברואי האל.

אני מכבד את זכותו של המכון לקבוע את יסודותיו ואת עקרונותיו. אבל כדאי שתהיה ערני לכך שאינך יכול לשאת את אתוס הדיאלוג מתוך עמדה השוללת את מקומה של הפרשנות שלי. כשם שאתה אומר את דבריך בבהירות אומר אני את דברי:

אני דמוקרט בגלל היותי דתי ולא למרות היותי דתי.

האלוהים שלי הוא היסוד המכונן של כבוד האדם וחירותו. התורה שלי היא המצפן המכוון אותי לשמירה קפדנית לזכויות אדם באשר הם.

אם בחרת להגדיר את המכון כ"מכון לדמוקרטיה ליברלית נטולת שם אלוהים" – זו זכותך. אבל אז כדאי שלא תקשט אותו בכמה כיפות שאינן אלא עלה תאנה.

אומר לך יותר מכך. התפיסה שלך את הדת כנבדלת מהדמוקרטיה משפיעה באופן דרמטי לא רק על המחשבה אלא גם על המעשה. דוגמה מתוך המכון. שתי מחלקות פועלות בנושא "כבוד האדם". באופן פרדוקסלי האחת פועלת תחת פיקודו של מוטה ועוסקת בשאלת כבוד האדם על פי עקרונות המדינה הדמוקרטית. השנייה פועלת תחת פיקודו של ידידיה ועוסקת באותה שאלה על פי עקרונות היהדות. אם זו לא בושה אז לפחות חרפה. לו היית מעכל את הרצון של אנשים דתיים לייצר תנועת חיים רוחנית שפועלת על פי יסודות הדמוקרטיה לא היית מייצר את ההפרדה הרעה הזו. אבל כאמור, זו זכותך, לברוא את המכון על פי אמונותיך ועקרונותיך.

מכיוון שעל פי דבריך הברורים אין במכון מקום לשתי דעות בנושא זה, אצטרך לבחור את דרכי ולהשפיע על המרחב הישראלי ממקומות שמאפשרים זאת באופן ממשי ולא רק ייצוגי.
ואחרי כל זאת אני ממשיך להעריך ולייקר אותך עד בלי די.

בידידות רבה ובברכת אור וטוב
בני

יוחנן פלסנר | נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה

יוחנן פלסנר

נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה

המכון מקיים זירה כמעט יחידה בארץ לשיח ציבורי הוגן…זוהי חוזקה אדירה וחובה עלינו לשמר אותה. כנשיא המכון, אני מתכוון להמשיך בדרך זו.

שלום לכלל עובדי המכון,

אני מעריך את אריק על גילוי הלב שבמייל ששלח תחת הכותרת "אזהרה" ועל דבריו שנכתבו בעוצמה ומן הלב. מילותיו מבטאות את תחושת השליחות שהביאה אותו לייסד את המכון. אני מוקיר גם את הרב ד"ר בני לאו על הדברים הכנים שהשמיע בדיון שהתקיים במכון ביום שני ובמכתב שנשלח הבוקר. חילוקי הדעות ביניהם מתנהלים מתוך מחויבות מלאה לדמוקרטיה, איש על פי דרכו.

המכון הישראלי לדמוקרטיה היה מאז ומעולם מקום בו מתקבצים אנשים ממגזרים שונים, בעלי השקפות שונות, ומשמיעים את דעתם בחופשיות גמורה, תוך ידיעה שקולם ישמע ודבריהם ייענו בכבוד. ריבוי הקולות המושמעים במכון הוא מתווי היסוד של פעילותו כל השנים ומהווה חלק ממהותו. אכן, המכון מקיים זירה כמעט יחידה בארץ לשיח ציבורי הוגן, רב-פנים ואיכותי על בעיות היסוד של קיומנו פה במדינה היהודית והדמוקרטית. זוהי חוזקה אדירה וחובה עלינו לשמר אותה. כנשיא המכון, אני מתכוון להמשיך בדרך זו.

כפי שנוכחנו בדיון הטעון ביום שני בערב, המתחים בין דת ומדינה מציפים הרבה מאד רגשות מנוגדים הנובעים מתוך המגזרים השונים המרכיבים את החברה הישראלית. גם דעתי הייתה מאד לא נוחה מחלק מן ההתבטאויות שהופצו במהלך המלחמה. בדיוק לשם כך יזמנו, עם שוך הקרבות, את הדיון החשוב והמורכב הזה. לשם כך, אנו מתכוונים להמשיך את הדיון במהלך החודשים הקרובים, בפורומים המתאימים לכך, מתוך מטרה למצותו ולהשמיע קול ברור בנושא.

יוחנן

אולי גם זה יעניין אותך: