02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / בית כנסת הרמב"ן / טורו של יום / פרשת נח-'לא יכיר איש את רעהו מפני המטר'

פרשת נח-'לא יכיר איש את רעהו מפני המטר'

טורו של יום
הלל מאלי | טורו של יום - קהילת בית כנסת הרמב

מאת:  הלל מאלי, דוקטורנט לתלמוד (בר-אילן), מוזיקאי.

אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם, הם כבר למדו איך להצניע את עצמם

טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם, טיפות גדולות זולגות, על עלבונם

מתוך האנומה אליש

ב

תיאור האיום של המבול בעלילות גלגמש נאמר:

"והמבול נתך כמו קרב על בני אנוש, באה משואה לא יראה איש את אחיו, לא יכיר איש את רעהו מפני המטר", ובאמת זמן של מטר הוא זמן של כיווץ פנים אנשים נמלטים מהגשם אל מחסה קרוב, מתכווצים במעיליהם מהקור הקרב עליהם, והאסון, הסכנה השואה יכולים שיהפכו את העולם למרחב הישרדות בו אדם לאדם – זאב.

ובאמת אם נשאל את אתנפשתים (גיבור המבול המסופוטמי) איך ניצלים ממבול תשובתו תהיה התנכרות – בנה לך תיבה, ברח אל תוכה ובדרך תרמה, תמלט, תסתתר. וכך נאמר בעלילות גלגמש: "לחותם הספינה פזר אמרי המלח נתתי את ההיכל על כליו" – כל אוצרות תבל (שעוד רגע יהפכו לאין) נותן "נח" זה למלח בתמורה לכך שיסגור את התיבה מבחוץ – ויאבד במבול. גם בווריאציה המודרנית של דארן ארונפסקי (2014) בסרטו 'המבול' הצופה נחשף לנוח הנלחם לסגור את התיבה ומותיר בחוץ המון אדם ובהמה גוועים אל מול עיניהם המבקרות של בני משפחתו.

מבט שטחי בפרשה יעלה תמונה זהה, עולם מלא חמס ומרמה נידון לכליה, ונוח 'איש צדיק תמים בדורותיו' מצטווה להתבדל, להתרחק ולהציל את נפשו בתוך תיבה. במינוח החסידי 'צדיק בפרווה'. אבל נדמה לי שהמוטיב המרכזי בפרשה הוא זוגי ופתוח הרבה יותר. נוח נכנס לתיבה עם החי כולו. והכניסה לתיבה היא כידוע כניסה זוגית, זכר ונקבה, זוגות זוגות באים אל התיבה לקראת הבריאה החדשה.

ובבריאה החדשה עצמה – הזוגיות תהווה מפתח אל העולם החדש – נח לכוד בתיבה על פני מים סוערים מאופק עד אופק, עורב ויונה יוצאים להם יצוא ושוב והמים אינם כלים. והנה אל תוך הייאוש המבולי הזה נכנס עלה הזית בפיה של היונה, נשים לב לתיאור:

וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ–לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה כִּי-מַיִם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה

לימד אותי הרב יוני גרוסמן כי התיאור של נח מביא את היונה פנימה אל ביתו הוא תיאור הלקוח ממחוזות רומנטיים של התנ"ך, הלשון – לשון אנושית היא. התורה משתהה על פני המילים ומתארת את הכנסת היונה בהילוך איטי – 'ושילח ידו', 'ויקחה', 'ויבא אותה', 'אליו', 'אל התיבה'. נוח לא רק מכניס את היונה – הוא שולח יד, לוקח, מביא.

וכשהוא מביא אותה הוא מביא אותה אליו – אל התיבה. בתיאורים כפולים שמקבילותיהם הסמנטיות מופיעות רק בתיאורי זוגיות שבתנ"ך. לב הסיפור הוא יונה שאינה מוצאת מנוח, והנה היא מניחה את כף רגלה על ידו של נח שהופך עצמו למנוח עבור היונה. ונדמה כי זה מדרש השם היסודי של נח – בתוך פרקי המים של המבול המוטיב היסודי הוא חוסר המנוח הי(ר)צוא ושוב על פני התהומות הנבקעים. התורה ממקדת אותנו ב'כף הרגל' (תיאור יחידאי) של היונה והמבט נלכד על היד השלוחה מהחלון החוצה, והנה ברגע הזה שבו נוח הופך למנוח נפתרת מהות שמו.

נוח מוצא חן, ובכך מוצא מנוחה. שולח יד – ובכך מסיים את המבול.

וחשבתי בליבי – מהו מקום המנוחה הראשון ב'עולם המים' העתיק הזה? מהי האדמה הראשונה הנגלית לעיני הצופים באופק? אמנם עלה זית תלוש בפיה של היונה כבר הופיע. אך מקום המנוחה הראשון אותה מגלה לנגד עינינו התורה הוא כף היד המושטת. לא בכדי משתהה הפרשה אל נח הפותח חלון, מושיט יד והנה 'יד' של נח מול 'רגל' היונה. והדאגה שבליבנו ליונה האבודה – הורגעה.

אם אכן יש ממש בקריאה רומנטית זו של הפסוקים הרי שלימדה אותנו תורה איך בוראים יבשה, מקום מקלט בעולם. לימדה אותנו תורה כי גם כאשר מבול על פני תבל ואיש לא מכיר את פני רעהו מפני המטר הרי הדרך אל היבשה והמנוחה היא פיסת היד המושטת של נח שהופכת למנוחה ראשונה בעולם.

אולי גם זה יעניין אותך: