02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / בית כנסת הרמב"ן / טורו של יום / פרשת שלח – לשוב לבית זר ומוזר

פרשת שלח – לשוב לבית זר ומוזר

טורו של יום
הלל מאלי | טורו של יום - קהילת בית כנסת הרמב

מאת:  הלל מאלי, דוקטורנט לתלמוד (בר-אילן), מוזיקאי.

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:
הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא,
וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת."

א

נחנו, בני הציונים, רגילים לשבת ליד החלון של ביאליק בגולה ולקבל את תיאוריה של הארץ מפי ציפור יקרה השבה מארץ מרחקים ומזמרת נפלאות על ארץ חמה, יפה, טובה מאוד. שבה ירדן ומימיו בהירים ובה הרים וגבעות. אך מה יעשה עם היושב על החלון במדבר לא כביאליק אלא כאם סיסרא ומבעד לחלון לא מגיעות זמירות אלא קינות המתארות ארץ איומה וזרה האוכלת את יושביה?  ומה כשלחלום הארץ המובטחת הופך, בפיהם של מרגלים, לחלום ביעותים של ארץ מסוכנת וזרה?

מיום שגורש האדם מגן עדן, מיום בו החלה היונה לתור אחר מקום מנוחה בעולם מבולי האדם חולם חלומות וכותב שירים על השיבה אל הארץ המובטחת ואל ארץ המולדת. ובשירים כמו בשירים, ובחלומות כמו בחלומות הארץ תמיד זוהרת.

אחד משירי השיבה היפים שנכתבו בעברית נכתב בידי דליה רביקוביץ ללחן (!) של שם טוב לוי ונקרא 'שובי לביתך'. כמו בשירי השיבה ובסיפורי הארץ המובטחת בשיר נודדת ציפור, והיא ציפור פצועה והמשוררת קוראת לה קריאה חמה 'לשוב לביתה'. אך כבר מילדות כששמעתי את המילים עם הלחן המפעים של שם טוב לוי עם הקריאה הנוגה 'שובי לביתך' התגנבה לליבי מועקה, למה לשוב לבית כה קודר:

מה לך בחוץ, ילדה?
מנוח לא מצאה רגלך.
ציפור פצועה, חזרי אלי
ושובי לביתך.

האזיני לקולות,
הרעם על גגות בתים,
מקול סופה, שמרי נפשך.
שובי לביתך.

סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.

שם צמח לענה,
שם נפש מרעידה מקור.
חלון אפל ותריס מוגף.
שובי לביתך.

שאי עין למרום,
כבר סדק שחר מאפיר.
נעורה כבר ציפור אחת.
שובי לביתך.

הבית המתואר בשיר הוא בית קודר שבו נפש מרעידה מקור, החלון אפל – התריס מוגף, ואף על פי הקריאה בסוף ה'בית' היא 'שובי לביתך'. וזה שיר נדיר, שהלא אדם החולם על בית ילדותו וכותב על שירים מצטייר לו ביתו כגן עדן, כמקום חם בו הנפש רוגעת, כמקום שבו החלונות פתוחים. ואילו כאן אפלה ומגופה. ובאמת מדוע לשוב לבית כזה? כשניגנו עם שם טוב לוי את השיר חשבתי בליבי כי השיר מסתיים במילים 'שאי עין למרום, כבר סדק שחר מאפיר' ואולי באמת מהותו של הבית תלויה בתאורה, תלויה בשעה ביום, ישנה שעה שבה הבית הוא קודר ואפל, אך בסוף המסע כשהשחר מעיר והעיינים תלויות למעלה הבית מואר פתאום באור רך של שחר ואפשר לשוב אליו. ואולי יותר מזה, אולי ה'נפש המרעידה מקור' המתוארת בשיר היא נפש השוכנת בין כתלי הבית והאדם השב אל הבית צריך לשמוע זמר ישן ולפתוח את חלונות הבית ולהאירו. הבית אינו רק המקלט או ארכיון הניגונים האבודים של הנפש האובדת ('עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא') אלא הציפור צריכה להיות ציפור שיר, לשאת עין, להאיר את הבית. איני יודע, השיר נכתב שלא כדרכם של שירים למנגינה ולא המנגינה לשיר וקשה אולי לפרשו ללא המנגינה. אבל אם נשוב אל הפרשה לימדו אותנו המרגלים כי טובה של הארץ תלוי בתאורה, תלוי בשאלה אם 'נושאים עין למרום' ואם 'סדק שחר מאפיר'. ויכול אדם לשוטט בארץ ולכתוב 'ארץ שיושביה היא אוכלת' ויכול אדם לשוטט בה ולראות בה את כל חלומותיו, צריך קצת שמיים קצת עיניים במרום כדי לראות מחדש את האדמה מוארת באור שחר ולתור אחריה ולמצוא בה מקום מנוחה.

אולי גם זה יעניין אותך: