02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / אתגרי השעה / אתגרי השעה - נשים בחברה הדתית / קריאת מגילה לנשים – על ידי נשים

קריאת מגילה לנשים – על ידי נשים

קריאת המגילה המתקיימת בבית כנסת הרמב"ן הפכה לשם דבר ברחבי הארץ, וזאת תודות לשילוב הנדיר בין מסורת לחדשנות הלכתית

הקריאה הרגילה נעשית על ידי בעלי קורא מיוחדים המשלבים בקריאתם פרשנות פורימית כמיטב מסורת המחזות.

קריאת מגילה ע"י נשים

כבר כמה שנים יש התארגנות של נשים לקריאת מגילת אסתר על ידי נשים. הקוראות הכינו עצמן לקריאה בקורס מיוחד שניתן להן על ידי מורה שמתמחה ברמה גבוהה בטעמים ובכללי הקריאה. כמו בכל התארגנות חדשה יש קולות המערערים וטוענים שזו פריצת גדר המנהג. יש אף רואים בכך "מדרון חלקלק" הפורם את חומת ההלכה ופוגם בחוסנה של המסורת. יש המערערים מצד ההלכה וטוענים שנשים המבקשות להדר במצוות טוב תעשינה אם תשמענה מפי איש ולא מפי אשה. יש הטוענים שאשה אינה יכולה, על פי ההלכה, להוציא ידי חובה נשים רבות. בשורות הבאות באתי לסכם את הסוגיה, לפי המקורות ולפי השקפתי. להלן המאמר שלי בנושא.

אף הן היו באותו הנס

על פי הגמרא במסכת מגילה (ד ע"א) נשים חייבות במקרא מגילה "שאף הן היו באותו הנס". התוספות (ערכין ג ע"א) מביא את הדעה שעל פי הלכה זו נשים יכולות להוציא ידי חובה גם את הגברים. אך דעה נגדית מובאת בשם הגאונים שנשים אינן יכולות להוציא אלא את הנשים כי חובתן אינה קריאה אלא שמיעה בלבד. בעקבות מחלוקת זו נולדה מחלוקת לגבי ברכתן של נשים בקריאת מגילה. בשו"ע או"ח תרפט, מביא המחבר את רשימת החייבים בקריאה, וכולל נשים בכלל החייבים. בסעיף ב הוא מביא את ההלכה שמי שחייב בקריאה – יכול להוציא כל חייב אחר. בתור דעת "יש אומרים" מוסיף המחבר את העמדה "שהנשים אינם מוציאות את האנשים." על זה מוסיף הרמ"א: ויש אומרים אם האשה קוראה לעצמה מברכת: לשמוע מגילה שאינה חייבת בקריאה."

אפשר לשמוע כאן שלש עמדות.

העמדה הראשונה, עמדתו של השו"ע ב"סתם": אשה חייבת בקריאת מגילה וממילא יכולה להוציא ידי חובה גם גברים וגם נשים. בעקבות השולחן ערוך פוסק הרב עובדיה יוסף שאשה יכולה להוציא איש ידי חובתו כי שניהם שווים בחיוב (יחוה דעת חלק א).

עמדת ה"יש אומרים" בשו"ע: אשה מוציאה נשים ולא גברים, אך מברכת את הברכה הרגילה "על מקרא מגילה".

עמדת הרמ"א: אשה אינה חייבת בקריאה אלא בשמיעה ולכן מברכת "לשמוע מגילה".

הרב שלמה אבינר ניסה לטעון שבגלל שברכתן של הנשים מסופקת (אם "על מקרא" או "לשמוע") הרי שעדיף שתשמענה את הקריאה הרגילה בבית כנסת שבה אין שום ספק ברכות. בטענה זו נראה כאילו מבקש הרב לערער על כל המנהג שנהגו נשים לשמוע מגילה בנפרד, בביתן או בבית כנסת. שהרי אותו "ספק ברכות" קיים גם אם איש מברך לנשים ולא רק אם אשה מברכת לנשים (משנה ברורה, תרצ"ב ס"ק יא). אולם מעולם לא שמענו מישהו שיערער על המנהג הזה שנשים מתקבצות לשמיעת מגילה. ההיפך הוא הנכון. גדולי ישראל בכל הדורות חיזקו את המנהג הזה ועודדו אותו. השאלה אם לברך "על מקרא מגילה" או "לשמוע מגילה" אינה "ספק בברכות" אלא שאלה של פסיקת הלכה. לאשה הנוהגת כפסקי השולחן ערוך יש להורות לברך "על מקרא מגילה". לאשה הנוהגת כפסקי הרמ"א יש להורות לברך "לשמוע מגילה".

קריאת מגילה לנשים בבית הכנסת הרמב
נשים קוראות במגילה - קהילת בית כנסת הרמב"ן
הקוראות הכינו עצמן לקריאה בקורס מיוחד שניתן להן על ידי מורה שמתמחה ברמה גבוהה בטעמים ובכללי הקריאה

הטענה שאשה לא תקרא עבור נשים רבות אלא רק עבור אשה יחידית מתבססת על דברי הרב נתנאל וייל, קרבן נתנאל למסכת מגילה (פרק א, מ, מובא במשנה ברורה סימן תרפט, שער הציון טו). על טענה זו השיב הרב יהודה הנקין (שו"ת בני בנים חלק ד מאמר ה). מקורו של הרב וייל הוא מניתוח דברי התוספות במסכת סוכה (לח ע"א) שדנו בנשים שאינן מוציאות אנשים ידי חובה בברכת המזון. התוספות נימקו זאת בהסבר: "משום דרבים זילא בהו מלתא דהרי מקרא מגילה נשים חייבות בה ופרש בעל הלכות גדולות דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה". ה"קרבן נתנאל" הבין את דברי בה"ג שאין מוציאות את הרבים, כולל נשים רבות. זו קריאה תמוהה מאד של דברי בה"ג ותוספות ועומדת בניגוד לקריאת רוב האחרונים הרגילים. הרב הנקין מצא שבתוספות הרא"ש מבואר ש"זילא בהו מילתא לאנשים שיוציאום נשים" ומבואר לגמרי כהבנת רוב האחרונים ולא כדברי הקרבן נתנאל. אמנם המשנה ברורה ציטט ב"שער הציון" את הקרבן נתנאל אך ניתן לומר שאילו היה רואה את דברי התוספות רא"ש בודאי היה קורא את התוספות כשאר האחרונים.

יש הנסמכים על מדרש הנעלם (ממשפחת ספרות הזוהר) למגילת רות שקבע שאשה לא תקרא מגילה לעצמה אלא תשמע מאנשים. כך כותב המגן אברהם (וממנו למשנה ברורה בתרפט). זהו מקור קבלי מובהק והוא הגיע לספרות הפסיקה האשכנזית, כמו מקרים רבים אחרים, דרך המגן אברהם. שאלת מקומה והשפעתה של הקבלה על ההלכה היא גדולה ואי אפשר להרחיב כאן את הדיבור עליה. מי שהולך בכל פסיקותיו אחר הקבלה בודאי גם כאן נוהג להקפיד שאיש יקרא ולא אשה. כך, למשל, פוסק הרב מרדכי אליהו, שאם אשה שמעה מאשה – צריכה לחזור ולקרוא. העמדה הזו אינה מקובלת על רוב הפוסקים. בדרך כלל יש הפרדה בין הקבלה וההלכה, בודאי בקהילות אשכנז. המשנה ברורה בעצמו, שהביא בגוף דבריו את דברי המגן אברהם בשם מדרש הנעלם, סייג את האיסור הזה וכתב (שער הציון סימן תרפט ס"ק טז): "ומה שהביא המגן אברהם ממדרש הנעלם רות דלא תקרא לעצמה, עיין בחיי אדם דלא נמצא זה הלשון שם, רק הלשון שהובא בהגר"א בשם הזוהר חדש, ואינו מוכרח דלא תוכל לקרוא בעצמה, ובפרט אם אין לה מי שיקרא לפניה בודאי תוכל לקרוא בעצמה, וכן מוכח בפרי מגדים והגר"א".

הנתיב החדש בעבודת ה'

מכאן אנו מגיעים לטענות הכלליות, בדבר הנתיב החדש בעבודת ה'. האם יש לעודד את התקהלות הנשים לקריאת מגילה בעצמן או שיש לנסות לשמור את המסורת המקובלת משנים, על פיה הקריאה נעשית בבית הכנסת ברוב עם ולנשים שאינן יכולות להיות נוכחות בבית הכנסת נקבעת קריאה נוספת בבית פרטי. כל ניסיון להתחדשות רוחנית ייתקל בעמדה שמרנית הקובעת ש"מה שהיה טוב לדורות הקודמים טוב גם לנו". לא רק בסוגיות הנשים אלא גם בסגנון לימוד, בדרכי לבוש, בשפת דיבור ובכל אורחות החיים. מי שמאמין בקב"ה שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אמור להביט במציאות המתחדשת בעין טובה ובנפש חפצה ולנסות לקדם את העולם למחוזות שבו יש יותר התגדלות של שם ה'.

טענה נוספת נשמעת מפי המתנגדים לקריאת הנשים והיא "ברוב עם הדרת מלך". כאילו על ידי קריאת הנשים נפרדת הקהילה ומתמעטת הדרתו של המלך. הטענה של הפרדת הקהילה בין גברים לנשים היא טענה מלאכותית.

בית כנסת הרמב''ן - קריאת מגילת אסתר לנשים
בית כנסת הרמב"ן - קריאת מגילת אסתר לנשים

אני בטוח שמבחינת ההלכה הצרופה אין מקום לערער על רצונן של הנשים להתארגן לקריאת המגילה על ידי נשים. הקבוצה שמובילה את הקריאה צריכה להתאמן בעמל רב על הקריאה כדי להוציא ידי חובה את כל השומעות.

 כבר צעקו על הרעש שיש בבית הכנסת בזמן קריאת המגילה ובעיקר התלוננו על כך שנשים אינן יכולות לשמוע היטב את הקריאה מעזרת הנשים. כך כותב הרב גנצפריד בקיצור שולחן ערוך (סימן קמא): "וכן כל אשה חכמת לב שעומדת בעזרת נשים, אם אפשר מה טוב להיות לה מגילה כשרה לקרות מתוכה, כי שם קשה לשמוע והנשים חייבות כמו האנשים." נמצא אם כן שקריאת המגילה לנשים מועילה להידור השמיעה של המגילה ויציאת ידי חובה של הנשים, שמתקשות לשמוע היטב מעזרת הנשים בבית הכנסת. גם טענת "הדרת מלך" אינה נכונה. הרב יעקב אריאל, שנשאל באחד האתרים על עניין זה, השיב שלכתחילה הקריאה צריכה להיעשות ברוב עם משום פרסומי ניסא "ולכן אין לנשים לפרוש מן הציבור לעשות במה לעצמן." טענתו לוקה בכפליים. האחת – אמנם "פרסומי ניסא" נעשה בעשרה אך (א) לא צריך מאות איש לשם כך. (ב) גם עשר נשים נחשבות לקהל שמפרסם את הנס. הרמ"א בהלכות מגילה (תרצ, יח) נסתפק אם מצרפים נשים לגברים למנין עשרה כי בעינן "פרסומי ניסא" אך פוסקים רבים הוכיחו שלפרסום נס גם נשים נספרות ל"רוב עם". הפלא הגדול הוא שהרב יעקב אריאל עצמו כתב ההיפך מדברי עצמו. בתגובה למאמר שמבקש להתיר לנשים להצטרף לעשרה המפרסמים את הנס ושומעים "שבע ברכות" בסעודת חתן וכלה (אילת רגב, ברכת חתנים, גרנות ג, בית מורשה ירושלים תשס"ג) הוא כותב שאינו דומה פרסום הנס של פורים וחנוכה לסעודת חתן וכלה: "נשים אף הן מפרסמות את הנס ולכן הן נחשבות למניין. מה שאין כן בחופה" (שם, עמ' 170). זאת אומרת שהטענה של פרסום הנס ורוב עם אינה מערערת בכלום את מעמד התקהלות נשים לקריאת המגילה.

סוף דברי הרב אריאל שמבקש למנוע נשים "לעשות במה לעצמן" רומז לחוסר נחת שלו מכל המהלך כולו. לקרוא לאסיפת נשים לצורך קריאת מגילה "במה" מטיל דופי בכל ההתארגנות הזו ומכוון לומר שיש בה משהו מסניפי עבודה זרה. יש בדברים אלו משום קריאת תגר על כל ההתעוררות של נשים המבקשות לעבוד את ה' בדרך אקטיבית יותר. התנגדויות מסוג זה נשמעות באופן תדיר מפי רבנים, גם בחוגים המזוהים עם החברה המודרנית. הגדיל לעשות הרב צבי (הרשל) שכטר בספרו ארץ הצבי, סימן יב, שאסר את ההתקהלות של הנשים מדין צניעות: "דלעולם כוונת התורה שכל אדם ינהוג חיים של צניעות, דהיינו – חיים פרטיים, אלא דלפעמים הוכרחה ההלכה לקבוע דינים של ציבור, והלכות של פרהסיא, ודינים אלו צמצמה התורה רק לגברים ולא לנשים, דיותר הקפידה התורה על הנשים שיחיו חיים פרטיים מאשר על האנשים." ברור שדברים מעין אלו מבקשים להילחם בכל דרך אפשרית במגמה של נשים להשמיע את קולן גם במחוזות הקודש. אולם לענ"ד לא זו הדרך. שום ברכה לא תצמח לנו מאימוץ הגישה המחרימה והסוגרת כל דלת בפני רוחן של נשים שתובעות "תן חלקנו בתורתך". אין ספק שלכל גל של התעוררות מצטרפות מגמות שונות ובודאי יש צורך לנקוט בזהירות מירבית באיתור הקולות ומגמתם. אך להכליל את הקולות כולן ולפוסלן דומה בעיני לסתימת פה חמורה. אומר אולי בצורה יותר נחרצת: דווקא תסכולן של הנשים ממקומן הפסיבי בבית הכנסת יכול לשמש כזרז להתעוררות רוחנית שתקדם ותוביל את ההלכה ואת הדת למקומה המרכזי והרלוונטי בחיינו, האישיים והציבוריים. שאלת הגמישות וההסתגלות של ההלכה לצרכים המשתנים היא תוצאה ישירה של מידת המעורבות שחש הפוסק בסוגיה הנתונה. ככל שגוברת המוטיבציה כך מתגלה עוצמת הגמישות של ההלכה, בכל תחומיה, בגבולות האפשר. אין גמישות בלי גבול אך השמים (תרתי משמע) הם הגבול.

לסיכום:

אני בטוח שמבחינת ההלכה הצרופה אין מקום לערער על רצונן של הנשים להתארגן לקריאת המגילה על ידי נשים. הקבוצה שמובילה את הקריאה צריכה להתאמן בעמל רב על הקריאה כדי להוציא ידי חובה את כל השומעות. לגבי הברכה: הקוראת פרק א תברך את הברכות, על פי מנהג עדתה, "על מקרא מגילה" לנוהגות כמרן, "לשמוע מגילה" לנוהגות כרמ"א. לגבי מקום הקריאה – אין מניעה מלקרוא את המגילה על ידי נשים בבית הכנסת. כך נהגו בקהילות רבות כשאיש היה קורא לנשים. אמנם בקהילות שההתארגנות הזו מעוררת מחלוקת נכון להמתין עם הדבר ולעבור תהליך של למידה והקשבה הדדית עד שיפתחו הלבבות ויהיו מוכנים לעשות נחת רוח איש לרעהו ובכוחות משותפים לעשות נחת רוח לאביהם שבשמים.

אולי גם זה יעניין אותך: