02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / הרב בני לאו / מאמרים / השקפה / הציונות הדתית / רוח המפקד – מורשת אלקנה

רוח המפקד – מורשת אלקנה

הציונות הדתית

לעילוי נשמת סגן הדר גולדין, בוגר מכינה קד"צ "בני דוד" בעלי

 

אחת המהפכות המרשימות ביותר בציונות בת זמננו היא מהפכת המכינות הקדם – צבאיות. אחד ממנהיגי החזון והמעשה של המפעל הזה הרב אלי סדן, ראש מכינת "בני דוד" בישוב עלי.

בימים אלה, כשאנשים מסביבות החברה הליברלית נרעשים למשמע קולו של אל"מ עופר וינטר, מפקד חטיבת גבעתי, הקורא לחייליו קריאות יציאה לקרב בשפה תנכי"ת, שווה להקשיב לקול "רוח המפקד" שמוביל את המהלך העמוק של שילוב בני ישיבה למערך הפיקוד הבכיר בצה"ל.

שיעור הפתיחה של הרב סדן, לכל תלמידי שנה חדשה (כבר למעלה מ – 25 שנה) עוסק בבירור והנחלת "שיטת אלקנה". השיחה מופיעה באתר של מכינת בני דוד: www.bneidavid.org/vf/text/172/text.doc. אנסה במילים ספורות לתאר את המהלך כולו.

אלקנה, אביו של שמואל הנביא, איש שעולה למשכן ה' בשילה בכל שנה בלי להתחשב בכך שהמקום מתנהל בשחיתות על ידי כוהנים נצלנים.

בעולם המדרש זוכה אלקנה למעמד בכורה. ההתמדה שלו בניסיון להדריך את ישראל ולהשיבם למשכן שילה נחשב לו למופת לרבים ולדורות. כך מוצגת  בתלמוד הירושלמי "שיטת אלקנה":

אמר ר' זעירא אם נזדקנה אומתך עמוד וגדרה כשם שעשה אלקנה שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים.

יש מצב ש"נזדקנה אומתך". רבי זעירא מתאר את ישראל כאומה זקנה שצריכה דם שיסעיר אותה ויעורר אותה מניוונה. אלקנה מצויר כמי "שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים". באופן ציורי יותר משלים המדרש בילקוט שמעוני את הציור המיניאטורי שבירושלמי:

אלקנה ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנים ברחובה של עיר, והיתה המדינה מרגשת והיו שואלין אותן להיכן תלכו? ואומרים לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצות, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד?

מיד עיניהם משגרות דמעות אומרים להם נלך עמכם?

ואומרים להם הן, עד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים,

עד שהיו כלם עולים. ובדרך שהיה עולה שנה זו – לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כלם עולים,

אמר לו הקדוש ברוך הוא אלקנה!

אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחנכתם במצות, וזכו רבים על ידך,

אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות,

הא למדת שבשכר אלקנה שמואל:

לאנשים יש זקנה הגורמת לרישול. עייפות החומר. המסר מ"מורשת אלקנה" מאד ברורה. העם לא פגום. צריך לעורר אותו, במסירות, בהתמדה ובעקשנות.  המדרש בוחר לסיים במילים: "בשכר אלקנה – שמואל". שמואל הלך בדרכו של אביו ובמסירות אין קץ סבב מעיר לעיר עד שייצר תנועת תשובה גדולה בישראל.

*

הרב אלי סדן מעורר את תלמידיו ל"מורשת אלקנה" מתוך תחושה של "זקנה אומתך". הוא מייצר את התנועה שבאה לעורר גוף עייף שנושא בתוכו רוח גדולה. במוקד התודעה של הרב סדן וסביבתו עומדת האמונה שהעם היהודי נמצא בתהליך ארוך של "שיבת ציון". אנחנו לא נמצאים כאן במקרה אלא בכוונת מכוון. התנועה הציונית שחוללה את המהפכה הגדולה ביותר בתולדות ישראל היא לא חיצונית למהלך הזה אלא היא ההתגלות שלה. הרוח הגדולה של ראשית הציונות עומעמה על ידי גוף מתבלה. תהליך השחיקה ואובדן הרוח הגדולה מתרחש באומה כבר כמה עשרות שנים. תהליכי הפרטה רוחנית וחברתית, תהליכי התכנסות לאינדיבידואליזם קיצוני ולהתנכרות לזהות פרטיקולארית – כל אלה יצרו את התופעה שנקראת "זקנה אומתך".

יש לי ויכוח רב שנים עם הרב סדן לגבי עומק ההשתלבות של החברה הדתית בערכי הליברליות ותרבות המערב. לא ארחיב כאן במחלוקת זו כי היא נוגעת ל"פיצוצי משנה" ולא לנקודה העיקרית של הקשר שלנו לתנועה הציונית ולרוחה.

יש לי גם תהייה על התועלת שב"דף המפקד" של אל"מ עופר וינטר שנועד לאוזני כל חיילי החטיבה ולא רק למי שדובר את שפת התורה והאמונה. זו בחירה של מפקד שדיבר מתוך נהמת נפשו ומתוך סל ערכיו. איני משוכנע שכל "משתמשי הקצה" בחטיבת גבעתי מצאו עצמם מתודלקים בעוצמה בזכות הדף הזה. אך הדיון אינו על שפת המפקד אלא על מהות סל ערכיו.

תפקידי החניכים של המכינות, אלא שהופכים להיות שדרת הפיקוד הזוטר, הבינוני והבכיר בצה"ל, לעורר את הרוח הציונית שמבטאת את עומק הקשר של העם לארצו ולעצמו. חלק מההתעוררות הזאת קשורה גם לשיבה אל מקורות היסוד של האומה – אל התנ"ך ואל ארון הספרים היהודי. השיבה הזאת מזינה לגוף העייף גם שפה שאינה שפת הרחוב אלא שפת עם הספר.

בשפה הזו משתמשים כל בוגרי המכינות, דתיים וחילוניים כאחד. השפה הזו אינה רזה. היא עבה ועמוקה. היא מושתתת על התנ"ך אך לא נעצרת שם. הגבהים שלה נוסקים אל כל מרחבי השפה העברית שנבנתה שכבה על גבי שכבה במהלך אלפי שנים. זו לא תופעה דתית אלא מהפכה יהודית – ישראלית שמייצרת גובה חדש לקומה של העם שלנו.

וכאן, בעניינה של השפה, מתרחשת זירת הפחד שמייצרת את המאמרים התוקפים את אל"מ עופר וינטר. התחושה שכוחות חושך קמאיים משתלטים על הצבא וממנו על המדינה מביאה חוקרים ואנשי תקשורת להתבטא בחריפות נגד כל הרוח הזאת.

 כששומעים על שלשה יהודים שרוצחים באופן מבהיל ומרעיד נער ערבי מיד מייחסים אותם לרוח הזאת.

כששומעים את אנשי ה"צל" מהלכים אימים על מפגיני שמאל בתל אביב קושרים אותם אל הרוח הזאת.

כשרואים נוער מוסת ואלים מתפרע ברחובות בקריאות גזעניות ומלאות שנאה – מזהים אותם עם הרוח הזאת.

טעות, טעות. טעות. זו הפגנת פחד של אנשי עט שאינם מעיזים להתבונן במציאות החברתית בעיניים פקוחות. אני מוכן להיות ערב לכך שאיש מבוגריו של הרב אלי סדן לא שייך לאף אחת מהקבוצות המוזכרות כאן. לא תשמעו שם דיבורי שנאה, לא תשמעו שם דיבורי גזענות ולא תשמעו שם קריאות להרג חפים מפשע. הרוח שיוצאת מבית המדרש (היא "רוח המפקד") היא רוח דמוקרטית, של ציות לחוקי הצבא והמדינה, של השתלבות במערכות החיים הישראליים ולא של השתלטות עליהם, של הכרה בכל מרכיבי החברה, מיעוטים כחברת הרוב. דמוקרטיה לכל דבר.

כשגורמים פוסט ציוניים תוקפים את המהלך הזה אני מבין. הוא מאיים עליהם כי הוא הופך את החברה הישראלית לעמידה יותר ולחזקה יותר. אבל כשאני שומע גורמים ציוניים התוקפים את בוגרי המכינות אני חש שהם שופכים את התינוק עם המים.

החברה הציונית זקוקה לצעירים שיודעים למה הם נמצאים כאן, למה הם נלחמים על הארץ הזאת ולמה הם רוצים לגדל את ילדיהם תחת שמי הים התיכון. ראשי המכינות מייצרים את עמוד השדרה הזה. אל"מ עופר וינטר הוא תוצר של המהלך הזה. מפקד מוסרי, נאמן למדינה ולתושביה, מנהל את חייליו במשמעת ששומרת מכל משמר שלא לפגוע בחפים מפשע ולפגוע ככל האפשר במי שעומד עלינו לכלותינו. השפה שלו היא שפה של אדם שצמח בבית מדרש. החיילים שלו ניזונים בעיקר מהדוגמה האישית שהוא מפגין, בהיותו צועד בראש חייליו ומדגים הלכה למעשה איך מתנהלת מדינה דמוקרטית ויהודית במלחמת הקיום שלה.

pic: Second-Lieutenant Asael Lubotzky

אולי גם זה יעניין אותך: