02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / הרב בני לאו / מאמרים / השקפה / הציונות הדתית / ריקוד דגלים – הפגנת כוח או עלייה לרגל

ריקוד דגלים – הפגנת כוח או עלייה לרגל

הציונות הדתית, חגים

אדם צועק את שחסר לו
חסר לו ביטחון צועק ביטחון
חסרה לו הדדיות צועק הדדיות
חסרה לו גאווה צועק גאווה
חסר לו יחד צועק יחד
אדם צועק את שחסר לו
לא חסר לו – לא צועק

אדם מפגין את שחסר לו
חסר לו כח מפגין כח
חסרה לו ריבונות מפגין ריבונות
חסרה לו נחישות מפגין נחישות
חסרה לו נוכחות מפגין נוכחות
אדם מפגין את שחסר לו
לא חסר לו – לא מפגין

(מאיר אריאל)

בדיוק לפני שבועיים מצאתי עצמי פוסע בראש משלחת של שמונים אנשים בכניסה ליער לופוחובה הצמודה לעיירה טיקוצ'ין. אל היער הזה הובלו עוד בקיץ 41 כמה אלפי יהודים וחוסלו ביריות לתוך בורות שחפרו בעצמם.
כעת נכנסנו, כמו הרבה משלחות מישראל, בראש מורם ועם דגל ישראל בראש. לצידי פסעה נטע גל – האשה המבוגרת ביותר (על פי גילה) בקבוצה. בת 92. נולדה בעיירה אושוויצים, צעירה ברוח, בגוף ובנפש. כיבדנו אותה בנשיאת הדגל וכך היא הובילה את כל הקבוצה אל בורות ההריגה. תוך כדי הליכה היא אומרת לי: "אני כל כך מתרגשת. מעולם לא השתתפתי בהפגנה".

היא צדקה כמובן. זו הייתה הפגנה לכל דבר. הדגל הגדול שבידיה והדממה שמסביב דרשו מהעצים הזקופים שעמדו שם מאז להתבונן בנו, קבוצה ישראלית של "דור שני", ולהכיר בנצח ישראל. ברוח שירו של מאיר אריאל עמדנו שם עם הדגלים וצעקנו אל הבורות הפעורים והעצים השותקים את הזעקה על האין ואת התפילה על היש. הפגנה שיש בה את השילוב שבין הכאב לבין הידיעה שהדגל שבידינו מעמיד אותנו בעמדה חדשה אל נוכח הרוע שעטף את החללים הקבורים שם, תחת מעטה השקט.

*
היום צועדים בני ובנות הציונות הדתית ב"ריקודגלים" לתוך שערי העיר העתיקה בואכה הכותל המערבי. ריקוד הדגלים הפך כבר למסורת של המגזר. ראשיתו במנהגו של הרב צבי יהודה קוק ז"ל להוביל את הישיבה בליל יום ירושלים לתפילת הודיה בכותל. כל בני ובנות "בני עקיבא" היו מתקבצים אל היכל הישיבה ויוצאים בריקודים לאורך רחוב יפו. אני זוכר את אחד הרגעים הקסומים באותו ריקוד, כשהמכונית הנושאת את הרב הייתה נעצרת ליד בית החולים "שערי צדק" הישן, הרב ירד מהמכונית ועמד להשגיח שכל הרוקדים יעברו את מתחם בית החולים בשקט, כדי לא להפריע את מנוחת החולים. התחושה שלי אז (אמצע שנות השבעים) הייתה של דבוקה מלוכדת ומאמינה, עדינה ומלטפת. לא הייתה שום כוחנות בריקוד. איני חושב שמישהו הרגיש שהוא נמצא בהפגנה, בודאי לא בהפגנת כוח. זו הייתה חוויה של נהר אדם הזורם בנועם אל המקום הקרוב ביותר לבית ה'.

ריקוד דגלים של השנים האחרונות מספר סיפור אחר לגמרי. זוהי הפגנה לכל דבר. הפגנת ריבונות, הפגנת נחישות, הפגנת כוח. אנו נושאים דגלים וכובשים שוב את ההר. כמו בשירו של מאיר אריאל, הצורך בהפגנה נובע מתחושת חוסר. מי שביטא את התחושה הזאת היטב, מנקודת מבטו, היה משה פייגלין, במאמר שפרסם לפני שלש שנים במקור ראשון:

"ריקוד הדגלים מעורר בי דחיה. הגיע הזמן להתבגר ולהפסיק את הדבר הזה. אין לי שום דבר נגד הדגל שלנו – להיפך הוא בהחלט עושה לי את זה. אבל לדחוף פעם בשנה אלפי בני נוער אל סמטאות ערביות במן שילוב של ריקוד וצווחה, פטריוטיזם אינסטנט, פשיזם אמוני או – תסלחו לי – סתם טעם רע , זה רע, רע מאוד. מה חשבתם? שפרח שלא השקיתם כל השנה תשטפו פתאום עם ברז כיבוי?
בעיני הריקוד הזה משיג בדיוק את ההיפך ממטרתו. הוא אינו מדגיש את שייכותנו לעיר אלא את זרותנו. שייכות לא יוצרים במבצעים לוגיסטיים של שינוע בני נוער באישון ליל – דגלים בידיהם וגרונם ניחר.
ואם כך אני מרגיש, אני שבאתי מן המחוזות הללו ויכול להבין לליבם, די ברור לי מה מרגיש סתם ישראלי שנתקל בתופעה הזו."

בהמשך המאמר מציע משה פייגלין להמיר את הריקוד החד – פעמי הזה בתנועת נפש ארוכה ועמוקה הפונה אל הר הבית בקשר של אמת. הוא מבקש לחולל תנועה של עלייה להר הבית שתבטא את עומק הקשר האישי של כל יחיד ושל האומה כולה אל מקום הקודש.

אני מזדהה מאד עם הדברים שלו, וחולק עליהם בו זמנית. הוא מתאר תמונה עדינה של שיבת העם למקום השכינה בתנועת גוף של הליכה לאחור מעוצמת הקדושה. אני מאמין שכל עוד העם שלנו מורכב מקבוצות כוחניות שמנהלות את החיים הארציים בכוחנות ובאלימות לא נזכה לראות פני שכינה. בלשונו של הנביא ישעיהו: "כי תבוא לראות פני – מי בקש זאת מידיכם רמוס חצרי". אי אפשר לקרוא בעמוד אחד על שחיתות בנמל אשדוד, לדפדף ולעלות להר. אי אפשר לראות את הבושה של "הולילנד" ולדבר על עיר הקודש והמקדש, אי אפשר לרקוד סביב עגל הזהב של "סינמה סיטי" ולפסוע בצעדי בלט רכים על שטיחי הקודש בהר הבית. הכל כלול וחצוב באותה תורה. הקודש מתחולל בארץ והארץ יכולה להתקדש בחולין שבה או לחלל את הקודש שבה. עד שלא נקיים בנו "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" לא נהיה ראויים לעלות להר הבית. הוא יישאר עבורי מקום של השתוקקות, של תפילה ותקווה אך אעמוד מולו ואומר "איני ראוי". העלייה להר איננה סיפור של אנשים אלא של עם שלם. התיקון לקראת העלייה להר הוא שלב הכרחי ומוקדם לכל מעשה.

ריקוד דגלים לא עוסק כלל בעניינים אלה. הוא מבקש לבטא את הריבונות הישראלית וכמו כל הפגנה הוא מבטא דווקא את האין ולא את היש. שאלה מעניינת היא אם הריקוד הזה מחנך את הנוער ליותר אחריות לאומית, ליותר סולידריות, ליותר ענווה.

הפגנת הדגלים אינה דומה כלל לצעידתם של תלמידי מרכז הרב מהישיבה לכותל. הם עלו בחרדת קודש למקום תפילה. העצמאות והריבונות לא היו צריכים הפגנה. "אדם מפגין את שחסר לו. לא חסר לו – לא מפגין".

*** תמונה באדיבות: טליה לב

אולי גם זה יעניין אותך: