02-623-6223אמציה 4 ירושלים
דף הבית / הרב בני לאו / מאמרים / השקפה / מדיניות ומחשבה הלכתית / שיקולים חברתיים – כלכליים בפסיקה

שיקולים חברתיים – כלכליים בפסיקה

מדיניות ומחשבה הלכתית

סיכום שיעורו של הרב בני לאו

הלכה ופסיקת הלכה:

ההלכה, היא הדרכת התורה לאדם מישראל, איך להלך במציאות החיים. פסיקת הלכה היא ברור של הדרכת התורה למציאות ספציפית. בפסיקת ההלכה נדרש הפוסק לברר היטב את המציאות שבה עוסק המקרה שהונח לפתחו, ומתוך הבנת אותה מציאות לברר את ההתייחסות ההלכתית כלפיה. ככל שהערכת המציאות תהיה יותר מדויקת, כך תהיה פסיקת ההלכה יותר מכוונת לכוונתה המקורית של התורה.

שיקולי פסיקה:

ישנם מושגים שידוע לכל שהם חלק משיקולי הפסיקה. כגון דברים שאסורים מעיקר הדין  והותרו משום הפסד מרובה[1], או משום שעת הדחק[2]. או דברים המותרים מעיקר הדין אך אין מפרסמים אותם, שאע"פ שהם מותרים הלכה ואין מורין כן[3], שמא יבואו לידי איסור. או דברים אסורים שנמנעים מלפרסמם משום שמעריכים שהעם לא יקבל את האיסור ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין[4].

כל השיקולים שהזכרנו הם שיקולים מציאותיים שעוזרים לפוסק לברר את ההלכה על פי כוונתה המקורית, ולא רק על פי מה שנוסחה בספרים.

שיקולים חברתיים כלכליים:

בשורות הבאות נעיין במספר פסיקות מתקופות שונות, ששיקולים חברתיים וכלכליים הוו גורם משמעותי לפסיקה שנתנה בהם:

התשתית התנאית למאבקי חכמים בכלכלה המקומית:

 בימי בית המקדש היו היולדות מביאות קרבן לבית המקדש בעקבות הלידה.

 במצב של ריבוי לידות, שהיו זקוקים להרבה קינים, האמירו מאד מחירי העופות. וכך מספרת המשנה:

מסכת כריתות פרק א', ז': מעשה שעמדו קינים [קן – שני תורים או בני יונה] בירושלים בדינרי זהב [שווי דינר זהב – עשרים וחמשה דינרי כסף]. אמר רבן שמעון בן גמליאל המעון הזה [נשבע בקדושת המקדש], לא אלין [לא אלך לישון] הלילה עד שיהו בדינרין [עד שירדו המחירים ומחיר קן לא יעלה על דינר כסף]. נכנס לבית דין ולימד האשה שיש עליה חמש לידות ודאות … מביאה קרבן אחד … ואין השאר עליה חובה. ועמדו קינים בו ביום ברבעתיים [ירד מחירם עד שני רבעים של דינר כסף]:

 רשב"ג, מיסד מפעל הקהילה בישראל, משתמש בכח הפסיקה שלו לשנות את הלכות יולדת ולקבוע בגלל שיקול כלכלי שגם מי שילדה או הפילה לידות ודאיות, תביא קרבן אחד ולא חמישה, מה שפגע מאד בביקוש לקינים, והצניח מאד את מחירי השוק, וכמובן הקל על כלל האוכלוסיה לעמוד בחובותיה.

גם בימי האמוראים היו חכמים שהשתמשו בכוחם ההלכתי כדי לשמור על האינטרסים הכלכליים של הציבור. שתי דוגמאות מובאות בתלמוד לאמורא שמואל, דור ראשון לחכמי בבל (ראשית המאה השלישית לסה"נ) שעמד ופיקח על מחירי השוק ואיים על הסוחרים שאם לא ישמרו על מחיר הוגן ישנה הוא את כללי ההלכה ועל ידי כך  "יצניח" את מחיר השוק.

 1. מחירי כלי חרס לפני פסח. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ל עמוד א

אמר רב: קדירות בפסח ישברו. ואמאי? לשהינהו אחר הפסח, וליעבד בהו שלא במינן! – גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו. ושמואל אמר: לא ישברו, אבל משהי להו לאחר זמנו, ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי: אשוו זביני אכנדיכי, ואי לא – דרשינא לכו כרבי שמעון.

 הגמרא פותחת בהלכה של רב, ראש חכמי סורא (דרום בבל) הקובע שאי אפשר להחזיק כדי חרס בבית לאחר הפסח. הסיבה לכך היא שהכדים בלועים בחמץ ואי אפשר להכשירם. החמץ הבלוע בכלים אסור בהנאה ולכן אין שימוש אפשרי בכלי. כנגדו פוסק שמואל שניתן למצוא מוצא לכלים, על ידי הסתמכות על דעת מיעוט של חכמי המשנה הקובעים שחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה. הגמרא מביאה מעשה של שמואל שאיים על הסוחרים שישמרו על מחיר הוגן של כלי החרס לפני הפסח ואם לא: "אני אצא בפסיקה המורה כדעת המיעוט". התוצאה מהפסיקה היא כמובן שינוי מצב השוק – איש לא יזדקק לכלים חדשים והמסחר יתמוטט.

 2. מחירי ארבעת המינים – תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לד עמוד ב  

המשנה במסכת סוכה מתעדת מחלוקת תנאים בנושא ארבעת המינים. בנושא ההדסים יש המסתפקים בהדס אחד, יש המצריכים שלשה, אך מאפשרירם שיהיו קטומים ויש המצריכים שלשה מהודרים.  על משנה זו אומר התלמוד:

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא: אשוו וזבינו, ואי לא – דרישנא לכו כרבי טרפון.

 גם כאן שמואל מתגלה כאחראי על מחיר השוק. הוא אומר לסוחרי ארבעת המינים שאם הם לא ירסנו את המחירים הוא יצא וידרוש להלכה שמותר לקנות הדסים קטומים, דבר שישנה את הביקוש מן הקצה אל הקצה.

זו עוד דוגמה לחכמים המשתמשים במנדט ההלכתי כדי להנהיג מדיניות כלכלית חברתית.

תקנתו של רשב"ג הפכה להיות מודל לחיקוי לחכמי ישראל שבאו אחריו. אביא דוגמה אחת לשימוש שעשה אחד מגדולי ישראל בתקדים הזה.

חרם על קניית דגים לכבוד שבת:

מנהג רווח בישראל לכבד את השבת באכילת דגים. מנהג זה יש לו שורשים בימי התלמוד ועבר תהליך העצמה גדול על ידי המקובלים.[5] הדייגים, שהכירו את הקליינטורה שלהם, ניצלו את המנהג הזה והיו מפקיעים את מחירי הדגים לפני שבת. הרב מנחם מנדל קרוכמל, בעל שו"ת "צמח צדק הקדמון", [היה חי במאה השבע עשרה, ונודע בתקנות רבות שתיקן לטובת העניים], נאבק נגד האלימות הכלכלית הזו ופעל להורדת מחירי הדגים. לשם כך הוא ביקש לעשות חרם צרכנים, אך היו שערערו על חרם זה שבעצם מבטל מנהג של שבת. כך מספר הרב קרוכמל על הדבר:

שו"ת צמח צדק (הקדמון) סימן כח:

פעם אחת היו הערלים מוכרי דגים מייקרים השער לפי שראו שהיהודים קונים לכבוד השבת ואין מניחין בשביל היוקר [ממשיכים לקנות למרות היוקר] ועשו הקהל הסכמה ששום אדם לא יקנה דגים שני חדשים. ושאלו התלמידים אותי אם רשאין לעשות כן כיון דכבוד שבת הוא ועוד … [שלמדנו במסכת] ביצה דף ט"ז כל פרנסתו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבת ויו"ט, [שבהם] אם מוסיף [ומוציא יותר ממה שקצוב לו לכבוד שבת ויום טוב], יוסיפו לו [ הקב"ה יוסיף על קצבתו ולא יפסיד מזה] … א "כ אין פסידא בזה אם קונים ביוקר לכבוד השבת [וההמנעות מהקניה אולי יש בה ביטוי לחסרון אמונה?]:

תשובה: יראה דשפיר דמי למיעבד כך [שראוי לעשות את החרם] מהא דאיתא במתני' סוף פרק א' דכריתות [ממה שמצינו אצל רשב"ג בכריתות] מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב אמר רבי שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין … ופירש רש"י אף על פי שהיקל [רשב"ג] על דברי תורה עת לעשות לה' הוא [ולכן הרשה לעצמו להקל בדין קרבן היולדות]. …

 דכשם דחיישינן [שחוששים] בקינים [קרבנה של היולדת שצריכה להביא בן יונה או תור] שלא יקנו אפילו אחד מחמת היוקר הכי נמי איכא למיחש [כך גם צריך לחשוש] גבי שבת שעניים לא יקנו לעולם דגים מחמת היוקר דודאי מי שיש לו ממון … יכול להרבות להוצאת שבת … והקב"ה פורע לו. אבל עניים שאין להם ממון מצוי כדי להוציא הרבה לכבוד השבת היאך יהיו יכולים לקנות?

 ולכן הוא חוזר וחותם בתשובתו:

לכך שפיר דמי [ראוי] לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל לכמה שבתות כדי שיוזלו, ויוכלו אחר כך אפילו עניים לכבד את השבת בדגים והיינו [על צרכי עניים אמרו חז"ל] עת לעשות לה' [הפרו תורתיך. שכביכול מבטלים משהו מהתורה, ובזה עושים לטובת ה'] וגו'.

 לחכמים נמסרה התורה כדי להנחיל אותה לישראל. בכוחם של חכמים להשתמש בתבונה ובמנהיגות כדי לדאוג שאנשים לא ינצלו את התורה ויהפכו אותה לאבן נגף לבני ישראל. תורת חיים שנטע בתוכנו מתגלה על ידי מחזיקי התורה וקברניטיה במלוא כוחה ואורה.


[1] לפעמים הקלו באיסור מוקצה משום הפסד מרובה. שבת, קנ"ד ע"ב.

[2] אע"פ שיחיד ורבים הלכה כרבים, יש מצבים שסומכים על היחיד בשעת הדחק. עירובין, מ"ו ע"ב.

[3] אע"פ שמותר לשמש שאינו קבוע, [מלצר זמני שאינו חושש מפיטורין] לבדוק את נקיון הכוסות  לאור נר של שמן, ואין חוששין שהקפדתו על הניקיון תביא לידי כיבוי, אין מפרסמין את ההתר. שבת, י"ב ע"ב.

[4] לא אומרים דבר לאנשים שאוכלים ושותים בזמן שאסור משום תוספת יום הכיפורים. שבת קמ"ח ע"ב.

[5] כתב על כך בהרחבה משה חלמיש בספרו על מנהגות השבת בקבלה.

אולי גם זה יעניין אותך: