התחלנו ב"תהו ובהו וחושך על פני תהום". ולאן הגענו? יוסף מת, "ויישם בארון במצרים". חזרנו אל החושך. היינו אמורים לחזור בתום שנות הרעב לארץ ישראל, אך אבותינו התאקלמו יפה בנחלתם החדשה: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גֹּשן ויֵאחזו בה ויפרו וירבו מאֹד" (בראשית מז, כז). מצרים שאבה אותם לעומקה והם נאחזו בה. רבי צדוק הכהן מלובלין כתב בלשונו הציורית: "שנעשו נאחזים ונקלטים בקליפת מצרים...כעובר במעי אמו".
השבוע התשיעי של המיזם שלנו מסתיים היום, ל שבט, יום המשפחה בישראל.
כל משתתפי המסע שלנו ליוו בפרקי השבוע את אחי יוסף שעוברים את סדרת החינוך מאחיהם המנוכר במצרים. כמו במעשה אומן נפרמת קליפת השריון הגסה שעטו האחים על עצמם בשנאתם ליוסף. השבוע פתאום שמענו איך הם אומרים "איש אל אחיו" – "אבל אשמים אנחנו". פתאום, שנים אחרי אותה השלכה לבור, עולה באוזניהם קריאתו הנואשת להצלה – "ולא שמענו". מזעזעת אותי התמונה הזו של אחים היושבים על שפת בור לאכול לחם כשמתוך התהום עולה זעקת אח. כמה נמוך יכולים לרדת, לאילו תהומות יכולה השנאה להשליך את הרגשות הטבעיים שבאדם?
